אשלייה, התפכחות ויצירה משותפת של תקווה מפוכחת
דר' אבי ברמן
ההרצאה הועברה בזום לחברי הפורום ההתייחסותי ב 14/7/20
ההרצאה הזאת, במקורה, נכתבה לקראת הכנס ההתייחסותי הבין לאומי שהתקיים בתל אביב ונקרא "לדמיין בעיניים פקוחות". ארגון הכנס נקלע לסערה פוליטית והוחרם על ידי משתתפים רבים עקב הסתה מצד ה BDS. חשתי שחלק גדול של ה -IARPP מועל בערכיו המקצועיים והחברתיים העומדים בבסיסו, למשל בהפניית עורף להכרה ההדדית. התעורר בי צורך להתמקד ב"עיניים הפקוחות" והחלטתי לכתוב על התפכחות. מתוך נקודת מבט זו, השיח אודות תקווה, שנותרת אחרי התפכחות נראה לי חשוב יותר מאשר התקווה שמתלווה לאשליה. ההרצאה עוסקת באפשרות של תקווה מפוכחת, כזו שאין בה הכחשה של סכנות מציאותיות, אבל יש בה אפשרויות של התחלות חדשות.
וויניקוט (1995) היה מאוד אופטימי לגבי האשליה. האשליה, לפי וויניקוט, הוא אחד האפיונים של המרחב המעברי. האם תומכת באשלייתו של התינוק לפיה "בתחילה (היא) מעניקה לתינוק, מתוך התאמה של כמעט מאה אחוזים, את ההזדמנות לאשליה שהשד שלה הוא חלק מן התינוק…. תפקידה של האם, בסופו של דבר, להביא את התינוק בהדרגה להתפכחות מאשליה, אבל אין לה תקווה להצליח בכך, אלא אם כן הייתה מסוגלת להעניק לו תחילה הזדמנות מספקת לאשליה". (משחק ומציאות, עמ' 44). כלומר: התינוק, בעזרת האם, יוצר את המציאות אותה הוא מוצא ולהיפך. המרחב המעברי מכיל את הסתירה (את הפרדוקס).
מלבד היותו מאפשר התפתחות, אני מציע כי המרחב המעברי הופך להיות אפשרות להכלה של שוני בין-אישי. אפשר לחיות עם סתירות ועם התסכול אותן הן מעוררות, מבלי לאבד את הקרבה ביחסים. בזכות המרחב המעברי, כפי שהוא מוצג על ידי וויניקוט, אפשרי דו קיום של שונים. אפשרי מרחב של יחסים שבו ישנן שתי דעות מבלי שאחת כופה את עצמה על האחרת. ההכרה בשוני מאתגרת את היחסים אבל לא הורסת אותם ולא איש מן השותפים בהם.
הרעיון הזה כולל בתוכו תקווה: תקווה לפיה, דו קיום בונה ומיטיב בין שונים הוא אכן אפשרי.
תקוה
מיטשל (2003) : "…. לקוות משמע להעניק ערך לעתיד שאינו בהכרח בטוח" 272. התקווה מכוונת אל העתיד ואל עתיד טוב יותר.
מושג התקווה בפסיכואנליזה נמצא בצומת שבין שתי גישות. "האחת רואה את התקווה כרגרסיבית בעיקרה וכהפרעה לחוויות בוגרות ומספקות. האחרת רואה את התקווה כמקדמת בעיקרה ומאפשרת חוויה עשירה יותר. עמ, 262
מיטשל עסק בנושא בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה". הוא מכיר באפשרות הראשונה לפיה תקווה עלולה להיות התרחקות הגנתית מהכרה במציאות קשה. הוא מציע לנו לפעול כמטפלים בתוך מרחב המסוגל להכיל את שתי האפשרויות. ועם זאת הוא מייחס חשיבות רבה לתקווה כ"ההתארגנות אשר הופכת את הרגרסיה ליעילה… נושאת בחובה את התקווה להזדמנות חדשה להפשרת המצב הקפוא" 1954 עמ' 283
אנה אורנשטיין (1995) באחד משני מאמריה על הפנטזיה המרפאת (the curative fantasy) אומרת כי כאשר אנחנו מקשיבים למטופלים, נוכל לשמוע מהם מה , על פי אמונתם, מחולל את הריפוי שלהם: "כל היחסים האינטימיים מחיים מחדש את התקוות והציפיות המפוזרות והמודחקות שהורדמו בשל חוויות שליליות ומכאיבות ששלטו בחייו של המטופל". (113).
"כאשר התחקנו אחר הציפיות והתקוות האלה מצאנו כי הן מאורגנות לתוך פנטזיות קונקרטיות ומגובשות יחסית. הן קיבלו את הצורה הקונקרטית של פנים יפות, שרירים ונטיות אתלטיות, בן/בת זוג חדשים, הורים אחרים". (113).
בעיני אורנשטיין מה שנראה ממבט אחר כילדותי או אשלייתי, מכיל בתוכו אמונה וחיות שניתנת לעיבוד משותף לכלל ריפוי. התקווה היא להיות מי שאני יכול להיות בחברת מי שמתאים לי.
התפכחות:
בואו נשים לב כמה רכה והדרגתית היא ההתפכחות כפי שמציג אותה וויניקוט. היא נעשית בתוך מרחב מוגן ובטוח שנשמר על ידי האם הטובה דיה ומקשיב לקצב האישי של התינוק. התינוק מקבל מנות קטנות וניתנות לעיכול של מציאות לא נעימה המתנהגת בניגוד לציפיותיו. אולם אני מניח שכל אחד מאיתנו מכיר חוויות של התפכחות שונות לחלוטין: לא בהדרגה ולא בסביבה שומרת. המציאות לא מוגשת במנות קטנות אלא מכה דרך אמת, אכזרית לפעמים, שמתגלה פתאום.
המילה Disillusionment מצביעה על כך שקודם הייתה אשליה Illusion. ועתה האשליה פינתה את מקומה לאמת, גם אם כאובה. במונחים במקובלים על פי הגישה הראשונה, האשליה מוצגת כסטייה מבוחן מציאות תקין. גם בעברית המילה "התפכחות" מציגה רעיון דומה. מה שקדם להתפכחות (לפחות באחד המובנים) הוא שכרון, שהיא אבדן חושים ושוב – פגיעה בבוחן המציאות. האשליה מוצגת כמגונה בעוד שההתפכחות משקמת את המפגש עם המציאות ומרחיקה את האדם מן הסכנה.
אבל, נשים לב לשינוי הדרמטי שחל עם כניסתה של המילה "האשליה" בדלת האחורית. מה שמסתבר עכשיו כאשליה היה פעם חלום שיכול להתממש, בחזון, בתקווה. כולל אמונה באובייקט טוב. התפכחות היא לפעמים שברו של החלום. היא כוללת אכזבה מאנשים ולפעמים גם חוויה כללית עמוקה של שבר באנושות ובאנושיות. היא כוללת חוויית בדידות ועלבון ומעלה פחדים פרנואידיים. ההתפכחות עלולה ליצור הסתגרות. היא מגרשת אנשים מן המעגל החברתי ומצמצמת את העולם הבין אישי לקרובים ביותר, אלה שלא אכזבו עד כה.
אני מציע כי, במובן החברתי של השיח שלנו, חלק מן העומדים מנגד של היום הם אלה שעברו התפכחות. הסכנה בחוויית ההתפכחות היא שהיא עלולה להפסיק את הפעלתנות (האקטיביסטית) של אנשי החלום. הפעילים הולכים הבייתה ונסגרים שם.
כדי שלא נשליך את התינוק יחד עם מי האמבטיה, הבה נזכור כי יחד עם כל זאת, ההתפכחות מלווה בתחושה חריפה של מציאותיות שנחווית כבעלת ערך רב. עמדות סכיזו-פרנואידיות מתחזקות אמנם בתוך חוויית ההתפכחות, אבל חוויית ההתמצאות בעולם כפי שהוא נתפסת כמעניקה הגנה וסדר. על כן , לפעמים התפכחות מלווה גם בתחושה של הקלה, גם כשהיא מלווה בעצב.
רחל
(התיאור הבא נכתב בהשראתן של שתי מטופלות שונות. הן אינן ניתנות לזיהוי. השיח הטיפולי מובא כלשונו באישורה של המטופלת).
רחל עומדת כיום בראש מחלקה במשרד ממשלתי. היא מחכה בכיליון עיניים לסיום תפקידה בעוד כשנה וחצי. חלומה הוא להשלים תואר שלישי במשפטים בנושא הקשור למעמדן של נשים. לאחר מכן היא רוצה להרחיב את פעילותה המעשית בתחום זה. בארבע השנים האחרונות נזקפים לזכותה הישגים רבים. היא קדמה את המחלקה גם בתקציבים ובכוח אדם וגם בהרחבת תחומי פעילות.
אלא שלא כך היו הדברים מאז ומעולם. רחל היגיעה אלי לאחר שהודחה בבושת פנית מאותה משרה אותה היא מאיישת היום בהצלחה כה רבה. היא התחילה את תפקידה כממלאת מקום זמנית של ראש המחלקה שקדם לה שיצא לגמלאות. בשל מאבקי כוח בין המועמדים הגברים על המשרה שהתפנתה איש מהם לא היה יכול להיבחר במועד זה. רחל הייתה הפתרון הזמני לקיפאון הניהולי. היא אהבה את התפקיד. בזמן שנותר לה עד סוף הקדנציה השתנו לטובה היחסים במחלקה. היא הנהיגה ישיבות מסודרות, תקשורת שקופה ונעימה. היא קיבלה יוזמות נכונות מכל כיוון שהגיעו. הניהול שלה היה יעיל, הגון ומתייחס. לאור השבחים שקיבלה היא החליטה להציג את מועמדותה לתפקיד של קבע.
כשנודע הדבר למועמדים האחרים התהפך עליה עולמה. הם הפסיקו לדבר איתה לאלתר. הם החלו למחות על מועמדותה לפני ראש האגף. הוא חיבב אותה עקרונית אבל תמיכתו בה הפכה למהוססת וחסרת שיניים. היא שמעה ממנו מילות ניחומים במקום התייצבות לצידה ולצד השיגיה. אולם הרע מכל עוד המתין לה בין הצללים. באחד הימים היא מצאה השמצות אנונימיות באינטרנט. ה – Shaming היה קשה: כתבו עליה שהיא חלשה, ולא מנוסה. הם ציינו את גירושיה ורמזו משהו על בנה שלקה בהתקף פסיכוטי בעיצומו של הטיול הגדול בהודו. היא הייתה בטוחה שהיא יודעת מי מהם עשה זאת אבל לא הייתה יכולה להוכיח זאת.
היא הייתה שבורה. היא לא הייתה יכולה להאמין שאנשים יכולים להיות רעים כל כך. היא חשה כפיות טובה שכמוה לא ידעה מעולם. אמביציות ופוליטיקה של תאבי כוח ושליטה רמסו את האוירה השונה שבנתה בהשקעה מסורה וברוח טובה. ההתפכחות נכפתה עליה ואיימה להפיל אותה ארצה תרתי משמע. היא נכנסה למיטה הודיעה שהיא חולה ולא חזרה לעבודתה במשך שבועיים רצופים. היא הרגישה כמו אישה מוכה.
היא פנתה אלי, למרות שרוב חברותיה הציעו לה לשמוח בחלקה ולשכוח את העוולות שגרמו לה אנשים בעבודתה. במקרה זה, "האנשים במקום עבודתה" היו חבורה של גברים אמביציוניים ויודעי תככים. חברותיה רצו להרחיק אותה מן הסביבה המרעילה בה בלתה אז שעות רבות מדי יום. היא יצאה מדי בוקר אל שדה הקרב וחזרה הביתה מושפלת מדי ערב. היא חיפשה מטפל גבר, "כי הוא אולי מבין איך עובדים הגלגלים בעולם הגברי המסואב הזה".
כמטפל גבר "בעולם הגברי המסואב הזה" ההעברה כלפי התחילה ממקום חצוי. הייתי עבורה מקור של תקווה וגם ארץ אויב בו זמנית. הייתי מומחה לענייני גברים נרקיסיסטיים ומנצלים מתוך מה שנראה בעיניה כניסיון אישי.
וגם ההעברה שלי כלפיה הייתה מורכבת:
יכולתי לחוש עלבון וריחוק רגשי מסוים על הייחוס הזה. מה גם שהעולם הפנימי שלי דיבר אחרת. בזיכרונותיי חשתי שאנחנו דומים יותר מאשר שונים. גם אני הייתי קורבן לכוחנות ואפליה במערכות שנות החל מחברת בני גילי דרך אירועים בהתמחות שלי בהם פחדתי דווקא מנשים בעמדות סמכות. בצדק – בחלק מן הפעמים. ועד מציאת הסגנון האישי שלי בהתמודדות מול עוול.
חשתי גם קרבה והזדהות. שמעתי את הפנייה הרכה להיות מובנת ומוגנת על ידי. הכעס שלה על גברים ביקש לעצמו מקום לביטוי ולהכלה. היא הייתה זקוקה לעדות אמפתית מצידי ולאפשור של ניצנים של עימות כלפי אנשים שתגובתם לא הייתה ידועה לה. כמוני.
לאחר מספר פגישות בהן חשתי את הפגיעות והבושה שלה אמרתי שפנייתה אלי מסמנת את חווייתה שהיא נמצאת בצומת שבין הבחירה בהתרחקות מן הרעים או בהתמודדות מול עוול. אמרתי כי לכל אפשרות יתרונות משלה ושכדאי לה להניח שאני יכול לעזור לה למצות את היתרונות ברגע שתרגיש שהיא יכולה לבחור. ניסיתי להקל על תחושות הכשלון עמן באה ולהעניק ערך שווה לכל דרך שתבחר.
אולם, הניסיון שלי לבטא אמפתיה כלפי כל בחירה שלה לא נחווה כאמפתי. דווקא בגלל הביטוי המאוזן שלי, התברר לי כי רחל חשה שאני בעצם לא מזמין אותה למועדון המנצחים ומשאיר אותה מודרת כאישה. "אם זה היה מטופל גבר היית מדריך אותו. לא רק מבין לליבו". ומיד אחר כך היא אמרה: "אם אני שותקת להם אני אצטרך לעזוב את המקום הזה שהקדשתי לו עשרים שנה". "אני לא אוכל לסבול את ההשפלה של לבוא כל יום מושפלת ולפגוש את חבורת הבני….". היא לא היתה יכולה לסיים את הביטוי ולומר "הבני זונות האלה".
אמרתי: "את אומרת בצורה מאוד נוגעת ללב שאת לא יכולה לשאת את העוול ומיד לאחר מכן לא יכולה לקרוא להם "בני זונות" כמו שאת באמת מרגישה. ומה אם תיקון העוול שנעשה לך מותנה בנכונות שלך לתקוף חזרה? קשה לך להרע למישהו. את באמת לא רוצה להכאיב. בנסיבות שלך זה נוכחת לדעת כי ההימנעות הזאת נוצלה לרעה. כנגדך".
במחאה שלה על איזון היתר הניטרלי שלי השפיעה על שנינו. רחל חוותה את עצמה עומדת מולי ומשפיעה. המשך השיח שלנו היה אישי, רגשי ואתי. היא היתה צריכה לסדר מחדש את מערכת הערכים שלה ולכלול בתוכה מושגי מפתח לדעתה כמו "זכות התגובה" או "הזכות להגנה עצמית".
בפגישה הבאה היא אמרה שהיא רוצה להילחם. "בעצם אני רוצה להחזיר לעצמי את כל מה שבניתי כאן. לתקן את המחיקה" והיא הוסיפה: "ואם אפשר ללמד אותם לקח". אחזור לתיאור המקרה הזה בהמשך. אני רוצה לעסוק במרכיב חווייתי אותו אני רואה כחיוני לעיבוד משקם של שברו של חלום. אני קורא לו "חווית הבלתי נסבל".
הבלתי נסבל
במקרים רבים התפכחות מבשרת שינוי תוך אישי ובין אישי. ולא תמיד: יש מקרים רבים שבהם התפכחות מוליכה בעיקר לעצב ולהשלמה. האדם נשאר ללא החלום, ומפעיל את מנגנוני ההסתגלות שלו כדי למצוא את הטוב האפשרי בתוך מצב שאין הוא מאמין שהוא ניתן לשינוי. יש מצבים אשר בהם תגובה זו היא מציאותית.
עם זאת ברצוני לעסוק בשאלה מה מבדיל בין המקרים בהם התפכחות מבשרת שינוי לבין אלה שבהם התפכחות מוליכה להסתגלות נוספת.
אני עומד להציע כי התפכחות מוליכה לשינוי תוך אישי ובין אישי מתאפיינת בצירוף של תקווה ובעיבוד אינטר-סובייקטיבי של השבר. מיד אגיע לכך.
ישנו, לדעתי, תנאי הכרחי קודם והוא חוויה סובייקטיבית עזה לפיה משהו במצב הקיים שלאחר השבר הופך להיות בלתי נסבל עבור האדם. רחל אומרת: " אני לא יכולה לשאת יותר את ההשפלה…". מטופל אחר אומר על התפרצויות הזעם של אשתו: "אי אפשר להמשיך ככה. אני סובל מדי…". הוא עובר לישון בסלון בינתיים כי עכשיו קורונה. ועוד מישהו אומר על בן זוגו שמגיע ערב ערב בשעות הקטנות של הלילה: "מצטער. לא לזה התכוונתי. דיברנו באמת שניתן חופש אחד לשני. אבל זה לא חופש. זאת בדידות. לא שלו. שלי. אז עד כאן. הודעתי לו שאנחנו נפרדים".
חוויית הבלתי נסבל מכירה במציאות, מובילה להתפכחות והופכת לגבול. עד כאן. אבל, רגע. הם עוד לא נפרדים. לעיתים קרובות בעקבות ההתפכחות, וחווית הבלתי נסבל נוצרת השפעה הדדית ובעקבותיה תיקון המאפשר בניה של מרחב חדש טוב יותר. ואם זה לא מצליח תיתכן פרידה.
אני מציע כי חווית ה"בלתי נסבל" היא סובייקטיבית וממוקדת בהיבט של מציאות בין אישית מכאיבה אשר האדם מרגיש לגביה כי אינו יכול ואינו רוצה עוד להתרגל אליה יותר. היא נוצרת בתהליך אינטר סובייקטיבי משולש הכולל את האדם הסובל, את הזולת אשר התנהגותו מכאיבה מדי וכן מרכיב של מצידו של זולת שהוא שנחווה כמיטיב, אמפתי ומבטא אחרות כנקודת מבט שונה ומנוגדת. נראה לי כי בטיפול חוויה כזו מבקשת הכרה יותר מאשר הרגעה ומשא ומתן.
חשיבותה של חווית הבלתי נסבל, טמונה (לדעתי) בכך שהיא מסמנת את ההיחלצות מתהליכי ההזדהות עם התוקפן. הזדהות עם התוקפן (ואני מסתמך כאן על פרנצי, 1933, ופרנקל, 2002) כוללת ריצוי ופייסנות (אשר מול הסכנה מצד התוקפן הם היו מצילי חיים אבל עלולים להפוך לדרך חיים). היא כוללת האשמה עצמית על עוול שנגרם על ידי התוקפן. היא מוליכה לתהליכים של הסתגלות יתר. על פי פרנצי, הטראומה (הכוללת דיכוי) עלולה ליצור חוויה כה עזה של חוסר אונים עד כי האדם אינו מאמין עוד ביכולתו להשפיע על המציאות החיצונית (תגובה אלופלסטית) ופונה לשינוי המכוון פנימה (תגובה אוטופלסטית). נראה לי כי בדרך זו האדם הסובל מפנה את כוחות האגו שלו להעצמת כוח הסבל שלו. במצבים קשים אלה, היכולת הגדלה והולכת לשאת סבל מובילה להסתגלות יתר (ואכן רצוי להבחין בין הסתגלות לבין הסתגלות-יתר).
כלומר: הזדהות עם התוקפן כוללת את שבירת רוחו של הקורבן ופגיעה בבוחן המציאות שלו. והנה מופיעה ההתפכחות ומשיבה חלק מן הסדר על כנו. ההאשמה העצמית נפסקת וכעס על עוול מופיע במקומה. בוחן המציאות חוזר לאיתנו ומבדיל בין קורבן למעוול. והריצוי המפוחד והבלתי מובחן מפנה את מקומו לציפייה להדדיות. רגשות הבלתי נסבל כמוהם כמצפן פנימי. הם מסמנים את הגבול.
כאמור, הופעתה של ההתפכחות לא מתרחשת מתוך עצמה. היא מותנית במפגש אינטר-סובייקטיבי שמותנה בשיתוף גלוי ומכאיב מצד אחד ועמדה של עד אוהד מאידך. ביטויים של אחרות מצד הזולת הם מחויבי המציאות כי בהעדרם אין תגובה הולמת לבוחן מציאות לקוי של האדם הסובל. ונחוצה גם תקווה בנוסח דבריה של אנה אורנשטיין מתחילת דרכנו: תקווה של האדם לפיה, בנסיבות המתאימות, אפשרי שהוא יהיה מי שהוא יכול להיות וימצא האדם שאיתו אפשר. המפוכחות היא סופו של תהליך אבל גם תחילתו של תהליך חדש. היא דורשת הטמעה ורכישת כלים. הטיפול במהלכה של התפתחות זו עשוי להיות בעל ערך רב.
בחזרה לרחל
אתאר במשפטים ספורים תהליך טיפולי שארך חודשים ועובד זמן רב אף יותר. לאחר שבחרה להתמודד, רחל נכנסנו ללב המאפליה של עולמה הפנימי. חוויית ההתעללות הנפשית שעברה עלתה וזכתה ממני להכרה ולעדות. בעקבות כך החלו לעלות רוחות רפאים מעברה, שכללו את הביטול והפחתת הערך מצד אביה ואת עמידתה מנגד של אמה. היא לא שמעה ממנו מעולם מילה אחת של הערכה על דרכה. הוא היה סגן מנהל סניף בנק מרוחק ורווי חשיבות עצמית. הוא התחנף לבכירים ממנו ורדה באלה אותם ראה כנחותים לו. אשתו וילדיו היו שייכים לסוג השני. בניו התרחקו כשגדלו. אחד מהם הפך לאיש צבא. רחל נשארה צמודה לאמה, שתיהן מוכשרות ומרכינות ראש. רחל הגיעה למקורות הזעם וההשפלה. בלילותיה החלו להופיע חלומות על טרור וטרוריסטים. בפגישות היא ספרה על פנטזיות של רצח והתאבדות ואחר כך – של רצח בלבד. היו ימים בהם היא הייתה נרגעת לפני השינה בפנטזיות על רציחתם של הגברים במחלקה שהדיחו אותה והשפילו אותה. רחל – אישה מלאה ונשית מאוד, בשנות החמישים לחייה, מדברת בקול רך ולבושה בטעם, מצאה בתוכה רצחנות, ומשאלות נקמה.
הפנטזיות הרצחניות עובדו בטיפול והניבו צעדים מעשיים שקולים יותר. אחד מהם הבשיל לכדי פנייה לגבר בו חשדה שהפיץ את מכתבי ההשמצה אודותיה באינטרנט. היא אמרה לו שהיא חושדת בו שהוא המקור לכך, הודיעה לו שהתלוננה לוועדת המשמעת ושאם יפורסם אודותיה עוד מייל אחד כזה היא תדרוש חקירה משטרתית. הוא הסמיק, החויר והכחיש לסירוגין. לא היה צורך בהתערבות נוספת.
היא חזרה בשקט לתפקיד הקודם שלה. בכל תחומי עיסוקיה היא דאגה לעשות את מיטבה, היא למדה לחשוד. היא למדה לקדם את האג'נדה שלה על ידי בריתות מתחלפות עם תומכים, בתחכום של מאחורי הקלעים. ההגונים שבין תומכיה זכו ממנה למיטב וזכרו לה זאת. להפתעתה המוחלטת, המועמד שנבחר במקומה החל לחפש את קרבתה. במאורת הצפעים, אשר הוא עצמו השתתף ביצירתה, לא היה לו על מי לסמוך והוא לא מצא אדם יעיל ממנה. הוא נעזר בהגינותה. כעבור שנה הוצע לו תפקיד אחר והוא המליץ על רחל להחליף אותו בתפקידו, בין השאר כדי למנוע מיריבו משכבר הימים מלתפוס את מקומו. רחל התמנתה שוב לתפקיד ממנו הודחה בתמיכה מלאה של סביבתה.
האגדה הזאת התרחשה במציאות. אלא שבניגוד לאגדות אין כאן happy end "הוליוודי". מחד, רחל חשה גאווה וביטחון עצמי שלא הכירה בחייה עד כה. היא הפכה להיות סמכותית יותר, מפוכחת ומהירת החלטה. מאידך, בבחירה בהתמודדות רחל נכנסה לתהליך ששינה אותה לתמיד. היא התעמתה כשצריך, נצחה כשצריך ולא אהבה את זה. היא הביאה הביתה טונים תקיפים יותר והחזרה לרכות כלפי אוהביה דרשה עתה זמן של הרגעות. היא נשארה אשת חזון אבל המפוכחות החדשה שרכשה שללה ממנה את רוב חוויית התום שלה. משהו מן התום הנשכח חזר אליה עם הולדת נכדתה. היא מצאה את עצמה בוכה בהתרגשות בסרטי ילדים בערוץ Baby בטלוויזיה, זכר לרגעים מיטיבים בילדותה.
לסיכום:
אני מציע כי ההתפכחות היא חוויה בסיסית והכרחית בחיינו. ההתפכחות יכולה לכלול רגשות של אכזבה ושל כעס וייאוש. בהעדר עיבוד של חוויית התפכחות היא עלולה להוליך להסתגרות ולהסתגלות יתר. כאנשי טיפול רצוי שנבין את חוויית השבר שמלווה את ההתפכחות ונעסוק בה.
המפגש עם הזולת (חברי נפש ומטפלים כאחד) הופך להיות חיוני בעיבוד של התפכחות. הכינון האינטר-סובייקטיבי אמור לכלול בתוכו שילוב של הכלה הדדית, עדות אמפתית ואחרות. האחרות היא העמדה שמבטאת לפעמים את הדעה השונה ולפעמים את המחאה והאזהרה. וכל זה מותנה בשיתוף. בושה והסתגרות עלולים להיות מסוכנים.
בתוך תהליך ההתפכחות, חוויית הבלתי-נסבל מתעצבת כהיבט של העצמי. היא מקבלת תוקף של השקפת עולם ובחירה. לפעמים עצם קיומה נחווה כהתחזקות מבורכת. בבחינת "ברור לי על מה לא אתפשר". במובן זו חוויית הבלתי נסבל יכולה להפוך לערך מכונן אשר המלחמה עליו הופכת להיות ראויה למחירים אישיים.
השילוב של תקווה ומפוכחות, יכול, לדעתי לתת תוקף לחזון ולייעל את השגתו. התקווה המפוכחת היא זו שפגשה את המציאות, שרדה את האכזבה והעדיפה את הזולת המתאים יותר. התקווה, המפגש וחווית הבלתי נסבל חוברים יחדיו ליצירת השינוי הזה.
וויניקוט, ד. ו. (1995) משחק ומציאות. הוצאת פסיכואנליזה: עם עובד בע"מ. תל אביב.
מיטשל, א. ס. 2003) תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תולעת ספרים
פרנצי ש., בלבול השפות בין המבוגרים לילד. עמ' 207-119 . תל־אביב, עם עובד, 2003 .
Frankel, J. (2002). "Exploring Ferenczi's Concept of Identification with the Aggressor." Psychoanlytic Dialogue 12(1): 101-139.
Ornstein, A. (1995). "The fate of the Curative Fantasy in the Psychoanalytic Treatment Process." Contemporary Psychoanalysis 31(1): 113-123.
