הפורום והקהילה ההתייחסותית מביעים צער עמוק על מותו של

ד"ר ג'ונתן סלבין

מחלוצי החשיבה והגישה ההתייחסותית

ד״ר ג׳ונתן ה׳ סלבין 1942-2025: ההספד הרשמי

הוועד של הפורום הישראלי לפסיכותרפיה ולפסיכואנליזה התייחסותית מביע צער עמוק על פטירתו של הפסיכולוג והפסיכואנליטיקאי ד"ר ג'ונתן סלבין. בהמשך להספד לעיל, נוסיף כי לג'ונתן היו קשרים עמוקים וממושכים עם הקהילה לבריאות הנפש בארץ. ג'ונתן ביקר בארץ לעיתים תכופות ואף שהה, ביחד עם בת זוגו מיקי רחמני, תקופות ארוכות בישראל. מעבר לקשרים החברתיים הרבים שהצליח לפתח כאן, ג'ונתן לימד, הדריך, הרצה והעביר סדנאות, ביחד עם מיקי, לאנשי טיפול ולארגונים שונים, בדרך כלל ללא תשלום. ג'ונתן הדריך ולימד בהתנדבות גם בשירותים פלסטינים לבריאות הנפש ברמאללה ואפילו בעזה.

ובנימה אישית יותר, מותו, שמצער אותי מאד, הגיע אלי בהפתעה למרות שידעתי שהוא אינו בטוב בשנה האחרונה. ההיכרות שלי עם ג'ונתן התחילה כשהביא את בשורת הגישה ההתייחסותית לארץ כבר בשנות ה90 בסדרת הרצאות והדרכות שנתן בשרותי היעוץ של האוניברסיטה העברית, בתחנת דרום בירושלים ובארגונים אחרים ברחבי הארץ. בין 2005-2006 כשחייתי בבוסטון, הוא וצוותו קיבלו אותי לעבוד בשרותי היעוץ של אוניברסיטת טאפטס בניהולו. השירות בניהולו פרח והיה לאבן שואבת למתמחים בפסיכולוגיה קלינית ולאנשי מקצוע. בכל שבוע הגיעו מרצים מהשורה הראשונה מכל העולם להציג את המאמר האחרון שהתפרסם ואחרי דיון מאלף זכינו לשמוע אותם דנים בהצגות מקרה שלנו. ג'ונתן שמר מכל משמר, לאפשר למתמחים לטפל טיפולים דינמיים ארוכים, ולא נענה לדרישות האוניברסיטה והביטוחים לקצר טיפולים למען ה"יעילות". התרומה שלו לפיתוח דורות שלמים של קלינאים מעולים הן מאוניברסיטת טאפטס, דרך הסטודנטים שלו, המודרכים והמודרכות, מאמריו מאירי העיניים ותבונתו הקלינית, לא תסולא בפז.

עם סיום העבודה המשותפת בטאפטס, ג'ונתן הפך לחבר טוב ואכפתי שהצליח לשמר את הקשר החם גם על פני שנים ואוקיינוסים.

המורשת העשירה שהשאיר אחריו תלווה את קהילת המטפלים כולה, בארץ ובעולם. יהי זכרו ברוך.

ריקי פלח גליל, בשם הועד ההתייחסותי

ניוזלטר אוגוסט 2025

https://images.app.goo.gl/Te4hEuYAez6HWqJ37

 

האזינו לביצוע השיר  מקום בתוכי

מילים ולחן: דויד פרץ
יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ לִי כֹּח לָתֵת גַּם כְּשֶׁאֵין לִי לְמִי
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת לִפְעָמִים גַּם אוֹתִי

יֵשׁ תִּקְוָה בַּשּׁוּרָה שֶׁעוֹד לֹא נִכְתְּבָה
יֵשׁ קְרָבוֹת אֲבוּדִים שֶׁמְּחַכִּים לִי אֵי שָׁם
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם

יֵשׁ מָקוֹם בְּתוֹכִי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יַחֲשִׁיךְ
יֵשׁ לִי דֶּרֶךְ אַחַת שֶׁלְּעוֹלָם לֹא תֹּאבַד
יֵשׁ יָמִים לְלֹא סוֹף, וְסוֹפִים מְלֵאֵי יָם
וְאַהֲבָה שֶׁאוֹהֶבֶת עוֹלָם לֹא מֻשְׁלָם.

 

חברי ועד יקרים ויקרות,

"אדם שמאמין שאפשר להישאר ניטרלי, טועה. אי הבעת עמדה, כשחפים מפשע נרמסים, היא כבר בחירה מוסרית." (פרימו לוי)
בציטוט זה פותחות ד"ר הילי כוכבי וכרמית פלטי - קציר את הצגת הסדנא שיעבירו ב"כנס מעגלים" הקרוב, שתיקרא "כשניטרליות טיפולית מפסיקה להיות אופציה".
הבעת עמדה, היא לב ליבה של העמדה ההתייחסותית.
אין לשתוק למול-
הפקרת החיילים והחטופים.
רמיסת שלטון החוק והדמוקרטיה.
השיסוי והפילוג החברתי המכוון.
העוולות, ההרג, וההרעבה בעזה.
דגל שחור מתנוסס מעל פעולות אלו!!

כולנו ממשיכים לחפש את הדרך גם כשהיא מתפתלת ומקוטעת.
לחפש דרך, לדמיין, להאמין, לתת משמעות.
לחפש דרך ולפעול ככל יכולתנו,
To take a stand.
ב18-19 לספטמבר, ימי ה-ו בשבוע, במכללה האקדמית תל אביב-יפו, נקיים אחרי שנתיים וחצי של הפסקה, את "כנס מעגלים", בשיתוף עם האקדמית. הכנס ייקרא - " למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה – על אמון ואמונה בחדר ההתייחסותי".
אנחנו קוראים וקוראות, לכן ולכם, להירשם לכנס. 

הכנס מבקש להתמודד עם משמעותם של המושגים - אמון (trust) ואמונה (faith),  בהקשרם הטיפולי וההתייחסותי בזמנים רעים וקשים אלה.
הקהילה ההתייחסותית צמאה למפגש גדול ומשותף, לתחושה של "ביחד" וחיבור רגשי ולליבון ומחשבה על מחלוקות ותפיסות שונות.
אף אחד מאתנו אינו ניטרלי. ההזמנה למפגש היא גם עם האחר, השונה והחולק.
הנכחת הקול האחר היא אבן פינה התייחסותית.
אנחנו מחויבים ומחויבות במציאתו.
מטה מצורפים כל פרטי ההרשמה, קראו אותם בעיון והרשמו מהר.

"יש מקום בתוכי" כותב דוד פרץ בשירו ההימנוני הנפלא, ודניאלה ספקטור, שהתארחה אצלנו ב"תו השעה", מבצעת מקסים, מגובה בעיבוד וההפקה היפים של אלון לוטרינגר, אח של גילי שלנו.
"יש מקום בתוכי, שלעולם לא יחשיך.
יש לי דרך אחת שלעולם לא תאבד.
יש ימים ללא סוף, וסופים מלאי ים.
ואהבה שאוהבת עולם לא מושלם."
בתקווה ובתפילה, שנמצא מקום בתוכנו ובעולם

אודי חן 
בשם הוועד ההתייחסותי

שלום לחברות וחברי הפורום,

 

************** * ******** ***

 

"למי שאינו מאמין קשה לחיות השנה (1) "

על אמון ואמונה בחדר ההתייחסותי

"מה דרוש לו [לאדם הטראומטי] כדי להשתכנע שהעולם לא ייעלם, שיש תרופות נגד לריקנות, שהעבר לא תמיד חייב לבלוע את העתיד, שאמונה ואמון אינם רעילים או קטלנים, שניתן להרחיק את השדים ואולי אף לעצבם מחדש כידידים, שהדרך למלא בית אינה ברהיטים בלבד ? (2)"

כנס מעגלים המתקרב, מזמין, לקראת ציון תאריך השנה השניה למלחמה ולהשלכותיה הקשות, להתבונן בדרכי ההתמודדות שלנו בתקופות כאלה, דרך העדשות של אמון (trust) ואמונה (faith), בחיי הנפש ובטיפול בגישה ההתייחסותית.

מה קורה בחדר הטיפול בימים אלה כש"הקיר נופל"? והאמונות קורסות? אצל המטפל.ת? המטופל.ת? והאמון? מה קורה לאמון?

הפילוסוף סרן קירקגור מדבר על "קפיצת אמונה" (leap of faith) תהליך המערב התמסרות או אמון גם לאור אי ידיעה או אי-וודאות. בחדר הטיפול ההתייחסותי, קפיצת האמונה הזו היא קפיצת אמונה משותפת.

המטפל/ת והמטופל/ת אוחזים ידיים וקופצים יחד אל תהום אי-הוודאות בהדדיות אקטיבית. הא-סימטריה הטיפולית מחייבת את המטפל/ת להזמין לקפיצה, להחזיק בכלים שיבלמו את הנפילה ויובילו לקרקע שהיא לא ידועה גם עבורו.ה.

האמונה בטיפול, ההוויה שמחזיקה את מה שעוד לא נהיה, הכח של האמונה כאחיזה בהיעדר ידיעה, כמו גם ההתמסרות לטיפול, של שני השותפים בו, מציבים בפניהם פרדוקס מהותי - "פרדוקס ההתמסרות": בעת ההתמסרות מתרחשים תהליכי צמיחה נפשיים, אך בדיוק מפניהם אנחנו חרדים. איך נאמין או נתמסר לכוח שאינו ניתן לתפיסה - ויש לו, לאותו כוח, גם פוטנציאל להרוס?

כפי שהאדם הדתי נדרש להתמסר "בכל נפשו ובכל מאודו" יביאו אשר יביאו החיים )בציטוט שאייגן מביא מספר מלכים(, כך, האדם המחפש טיפול, מבין שכדי לצאת מסבלו עליו דווקא להיות במוכנות לפגוש את הסבל, על כל מה שיש בו: ייאוש, כאב, הרסנות, אולי גם רוע.

במקביל, גם המטפל/ת מצוי/ה בפרדוקס ההתמסרות. לצד הניסיון שרכש.ה היא נדרש.ת להתמסר לתהליך שתוצאתו אינה ידועה. להתמסר לאדם אחר - שאת אחרותו לא ניתן לצמצם - גם כאשר מגיעים לאינטימיות

הנפשית המיוחלת. לצד האמון באינטואיציות שלו/ה – לפגוש גם את הספק המתמיד בידיעתו; לצד האמונה בתהליך - את ידיעת שבירותו; לצד החזקה משותפת של ההתמוטטות שיכולה להרוס את המיכל, עדיין להאמין בהתפתחות שעשויה להיווצר מכך.

בגישה ההתייחסותית, הדיאדה הטיפולית יוצרת בתהליך של בריאה משותפת ,(co-creation) כוח שעולה מהמפגש החי בין השניים. בעוד האמונה הדתית מופנית לכוחו של הבורא, האמונה בטיפול מופנית לכוח הנברא במפגש המשותף .

בראי השלישי, האמונה עשויה להוות גשר לשלישי. האמונה מאפשרת להחזיק בלא ידוע, במשהו שאינו מוחשי וקונקרטי. אמונה בתהליך הטיפולי, בקשר הטיפולי, בתיאוריה כמנחה ברגעי האפילה, בתבונתה של הנפש, בכוחותיה, ובעוד אינספור מרכיבים ותתי מרכיבים של הטיפול הנפשי המאפשרים את הבלתי אפשרי.

ואולי לעתים האמונה מאפשרת לנו להותיר חוויות מסוימות נטולות המשגה ) Unformulated experiences ) ולהחזיק בטבען המופשט והכאוטי.

בכנס נתבונן, נדון ונעמיק במגוון היבטים ותובנות הנפרשים כשעולות שאלות האמון והאמונה בנפש האדם ובתוך תהליך הטיפול ההתייחסותי, בעת מלחמה ומשבר קולקטיביים.
(1)    משירה של לאה גולדברג ל"מי שאינו מאמין"
(2)    ת'יין רוזנבאום בספרו The Golems of Gotham (אצל פיליפ ברומברג , 2006 )

  ********* * ********* *********

חברינו ממכון מפרשים מזמינים למגוון אירועים
לחצו כאן לאירועים הקרובים