שיר אהבה לאהבה אנליטית ולמגבלותיה – סקירה של ערב קליני עם דר' סטיבן קוצ'אק

התפרסם על-ידי עופר מנהל האתר בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

מאת: פרי לרר לי-את

בתאריך 21/12/16 התקיים ערב קליני על אהבה אנליטית ומגבולותיה כחלק מפעילויות הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה בגישה התייחסותית.

אורח הערב היה דר' סטיבן קוצ'אק, פסיכואנליטיקאי בעל שם עולמי מניו-יורק, אשר כתב, ערך ופרסם רבות בשדה הפסיכואנליזה ההתיחסותית. בכתיבתו, מתייחס קוצ'אקלמושג הסובייקטיביותבגישה ההתייחסותית בעיקר דרך חשיפת המטפל, ו"מוציאה מהארון" את עולמו הפרטישל האנליטיקאי כגורם משמעותי, חשוב ומשפיע בעבודתו הטיפולית.

בערב אינטימי בסלון ביתה החמים והמיוחד של אורנה שור, בו מורגש מגעם האישי של בני הבית, ישב לו קוצ'אק בכורסא ירוקה ומלכותית וחשף בפנינו ואותנו לתופעת האהבה האנליטית  ומגבלותיה. באופן חם וישיר הפגיש אותנו עם הממד האישי והסובייקטיבי של האדם ושל האנליטיקאי שהוא. בהקשבה מהופנטת להרצאתו המרגשת אהבנו והתאהבנו בקוצ'אק, בסאם (המטופל) ביחד שלהם, באהבה האנליטית ובשימוש בה בסיטואציה הטיפולית, ללא כבלי ה"משטרה האנליטית" והאשמה של "משמרות הצניעות" שרודפת אותנו.

בדרכו הייחודית קוצ'אק סחף אותנו פנימה לחקור תופעה זו וניתן היה לחוש את הלישה העדינה של בצק האהבה באופן שכול מרכיביה עברו עיבוד והרהור, יכולנו  לזהות את מרכיביה ולהנות מפירוקה, מבנייתה ומשלמותה. ביחד יכולנו לחקור את האהבה, לשחק  איתה, להתווכח  איתה והשלמנו עם יתרונותיה וחסרונותיה.

קצרה היריעה ולא ניתן לסקור את כל הרקע התיאורטי העשיר שקוצ'אק סיפק לגבי תופעת האהבה האנליטית אבל אציין את עיקר דבריו. הוא התחיל כמובן מפרויד שהתייחס לאהבה כאלמנט מסוכן בפסיכותרפיה ואף ראה בה איום על התחום המתפתח של הפסיכואנליזה. במאמרו "הערות על העברת האהבה" מ 1915, הדגיש פרויד שהתאהבות המטופלת במטפל אינה קשורה לאישיות המטפל אלא נוצרת מעצם הסיטואציה האנליטית. הוא האמין שהתשוקה והתביעה לאהבה היא הפיצוי אותו דורשים מטופלים על הדרישה מהם באנליזה שיפגשו ויחוו את הכאב שלהם. פרויד הזהיר את המטפל מהסכנה של  הבעת רגשות חמים,והמליץ לטפל באהבת המטופל כבאהבה לא אמיתית, כתופעה שאמורה לחלוף בתהליך הטיפולי וכאלמנט שצריך לחזור למקומו הלא מודע המקורי.  ניתן לשער שמאמר זה נכתב כתוצאה מדאגתו של פרויד ממערכות היחסים שנוצרו בין יונג ופרנצ'י לבין מטופלותיהם.

בהמשך קוצ'אק מתאר את השינויים שהתרחשו בתפיסת היחסים האנליטיים ובתופעת האהבה האנליטית מאז פרויד. על אף הספרות הענפה בנושא אהבה אנליטית והתיאור של הדמיון שלה לאהבת ההורים על ידי תיאורטיקנים רבים כמו פרנצ'י, באלינט, בולאס, וויניקוט, קוהוט ועוד רבים אחרים, עדיין קיימת עננה כבדה של חרדה סביב  השאלה האם אהבה אנליטית היא אמיתית, ואיך לתת מקום וביטוי לאהבה זו.

שנים רבות לא היה מקום לדיון באהבת המטפל. פרויד הצליח לכלוא היטב את האהבה, כמו גם להתייחס אליה כהרגשה  הקיימת רק מהמטופל למטפל ולא מהמטפל למטופל. ניתן לשער שהפוביה מהאיזכור של  אהבת המטפל התחזקה עוד יותר עקב התנסויותיו של פרנצ'י באנליזה הדדית.  היה מקום לשנאה בהעברה נגדית (ויניקוט) אבל הרבה יותר מורכב וקשה אפילו כיום השימוש במונח "אהבה" בפסיכותרפיה ובפסיכואנליזה ועד כמה הוא מעורר חרדה, במיוחד באשר לאהבה של האנליטיקאי למטופל שלו. קולטראט (1993) מציינת שאהבה אנליטית "נחווית מסוכנת או פותחת למסקנות מוטעות" ובאך (2006) התייחס למשקל של השיפוטיות והחוקיות של אהבה זו ולטאבו שנוצר סביב  האהבה בפסיכואנליזה.

אף על פי כן, עם התעוררותן של  גישות התייחסותיות  ליחסים האנליטיים והבנת המנגנונים האינטרסובייקטיבים הפועלים בין מטפל למטופלת נוצרה תזוזה ותנועה הכוללת  בתוכה גם את אהבת המטפל. בהרצאתו שואל קוצ'אק מהי האהבה הזאת? איזה סוג של אהבה זאת? האם אהבה זו דומה לאהבה באופנים שונים של מערכי טיפול (setting)? האם המטפל צריך לאהוב את המטופל כחלק ממרכיבי הטיפול? ומה הסכנות והמלכודות של אהבה זו?

המקרה הקליני שדרכו קוצ'אק הדגים ותיאר את תופעת ה"אהבה אנליטית"  מתאר קשר אנליטי שנמשך מעל 20 שנה בינו לבין סאם. סאם החל את הטיפול בשנות העשרים שלו כשחש שאינו מצליח ליצור קשרים אינטימיים. הוא העלה ספקות לגבי זהותו המינית וסבל מחרדות ודיכאון. ברקע של סאם הורים שהתגרשו, אב שנטש אותו בילדותו המוקדמת, פגיעה מינית מאדם קרוב ואם שהייתה מאוד תלויה בו והתקשתה לסייע לו בנפרדות ממנה.

באופן רגיש, נוגע, חי ומעורר השתאות מכניס אותנו קוצ'אק לחדר הטיפולים האינטימי שלהם, לסאם השוכב על הספה ולקוצ'אק שיושב מאחוריו ונמצא שם עימו לאורך תהליך של השתנות וגדילה. ניכר כי הקשר שמתואר בהתרגשות על ידי קוצ'אק כולל בחובו אלמנטים של אמפטיה, של הבנה סימפטית, של חיבה, רוך, סבלנות uהכלה. הוא מעניק למטופל הכרה יחד עם בטחון, מחויבות לצרכיו ומשאלותיו  של סאם. ניתן לשאול האם כל אלו אינן איכויות של אהבה? לאיזה מרחב האהבה הזו שייכת, לאן היא משתייכת? לעולם המציאותי הממשי או לעולם הפנימי הסימבולי? האם אהבה היא לא חלק אינהרנטי והכרחי בקשר כל כך ארוך ועשיר? במגע של שתי נפשות שנפגשות ומתמסרות לתהליך כה עשיר.

חגית אהרוני (2007), מדברת על החמקמקות של שיח  האהבה, על החוויה שזה "גדול עלינו" אל מול הידיעה שכל קשר טיפולי, כל מפגש טיפולי, הוא השתתפות  שלנו בסיפור אהבה ושנוכחותנו שם חשובה קריטית וטוטאלית (עמ' 151). אהבה, שנאה, אדישות, פחד. כול אלו מתווים את מרחב עבודת הנפש של חיבור אנושי ומצע ההתקשרות. אהבה על כל היבטיה" היצרים, צורכי התלות, צרכים נרקיסיסטים לשיקוף והאדרה ויחסי האובייקט הקדומים, כולם נכללים באהבה אנליטית זו.

"סיפור האהבה" של סאם וקוצ'אק פוגש את צרכי הזדקקות של "אהבה ראשונית" בנפשו הפצועה של סאם, חווית הנזקקות ל"אהבה ראשונית" הורית ( באלינט, 1968) אליה כל כך כמה. אהבה שאינה יצרית אלא אהבה שכוללת התמסרות והינתנות לתוך הקשר כבבועה ראשונית של המושקעות אימהית ראשונית של וינקוט (וינקוט, 1956 ). ניתן לראות את המפגש בין מצבי העצמי של סאם ושל קוצ'אק בחוויית האהבה הזו, בתנועה בין הרצון להורה של סאם לרצון לילד של קוצ'אק שבאופן כה מרגש יוצר מפגש בין מצבי עצמי רעבים לאהבה שטווים מארג נפלא להתפתחות.

ניתן היה לשמוע את הכאב של קוצ'אק שהתעורר מול הצהרות האהבה  של האנליטיקאי הקלאסי שלו,  אמירה מרגשת שנגזלה מאוחר יותר כשהכחיש אותה. קוצ'אק אינו גוזל מסאם את תחושת האהבה והמוכנות להתמסר לחוויה אקסטטית וייחודית של אהבה, שמהווה את התשתית ההכרחית ליצירת קרקע בטוחה ומצע הכרחי להתקיימות וליצירה. ניתן לומר שזו עמדה אנליטית של אהבה שהינה קיומית, שיש בה כפי שחגית אהרוני כותבת: "עמדה קיומית שיש בה אמונה בתהליך, בשינוי ובכוחו של הקשר האנושי להטיב, לרפא ולהצמיח עצמיות" (אהרוני, 2007, עמ' 155).

מתוך עמדה זו של אהבה, מוכנות ומושקעות של קוצ'אק הוא משוחרר אף לשאול מהן מגבלותיה של אהבה זו? סאם מחזיק הפנטזיה לטפל בקוצ'אק בזקנתו ואינו רואה באופק  סיום ופרידה   מהאנליזה היקרה כל כך ללבו. האם הנצחיות של סיפור אהבה זה, ללא גבולות של סיום מונע מסאם התפתחות?  עולה השאלה האם האהבה והחשיבה על עוד 20 שנה מונעת מסאם התאבלות על אובדן? האם המצב של  "ללא פרידה באופק" מאפשר תהליך עיבוד של מגבלות ואובדנים כפי שמקובל לראות בעמדה הדפרסיבית?

מתוך הדיון סביב נקודה זו עולה השאלה האם המפגש עם "מגבלות" יתרחש רק במפגש עם סיום האנליזה או שהמפגש בתוך הקשר עם מגבלות הקשר ומגבלות האהבה בתוכו, למשל קיומן של פגישות בנות  50 דקות בלבד, מספר מפגשים שבועיים, יחסיים של "זרים אינטימיים" שמתקיימים בחדר האחר( לזר, 2013), אינן מגבלות שמספיקות בכדי להתמודד עם עיבוד האובדניים. אוכל לומר שהדיון האינטימי באשר לאהבה היה מלא בתשוקה ובשיח מעורר חשיבה. באשר לסאם ראינו שאהבה זו אפשרה יצירת קשר זוגי מחוץ לחדר, אפשרה לו ולנהל חיים עשירים, יצירתיים ומלאים בנוכחות אישית מלאה.

בהמשך להרהורי מערב זה ואולי מתוך המפגש שלי עם אהבה אנליטית משתי הפוזיציות כמטפלת וכמטופלת, פגשתי את האפשרות לשאול שאלות על  הכאב שמעוררת המוגבלות של אהבה זו, ולא רק להיזהר  מלקרוא לחוויה זו של קשר – אהבה, או מלומר מילות אהבה בחדר הטיפולים. האם זהו  החשש מפיתוי וארוטיזציה? אין צורך לראות את מילות האהבה שהן כל כך אישיות וכל כך בסיסיות כדבר שמערער את עמדתנו הטיפולית. על אף היותה של הסיטואציה האנליטית  מערכת יחסים אשר מלמדת ומאפשרת לדבר רגשות באופן ישיר ופתוח, לדבר את האהבה זה כבר יותר מסובך, אולם יש לשאול האם לא מדובר במנגנון הגנה שמונע מאיתנו לבטא את מילות האהבה כדי לשמור על עצמנו או על מטופלנו? האם אנחנו מתארים אהבה במקום לומר אותה? ומה אם המטופלים שלא אמרו להם אף פעם שאוהבים אותם? והאם אנחנו מונעים מהם משהו באופן שמגלם ((Reenactment נטישה, דחיה והתעללות? ניתן לראות בהרצאה ובהתעניינות  של קוצ'אק בנושא  את הצורך שלו להוציא את האהבה מהמחבוא ולזכור שכפי שבחיים יש לנהל אהבה באופן זהיר, רגיש ובריא יש לעשות זאת גם במרחב האנליטי.

אני רוצה להודות לסטיבן קוצ'אק על ערב מלא אהבה שעורר מחשבות רבות ושלח אותי לחקור לעומק את תופעת האהבה האנליטית.

פרי לרר לי-את

פסיכותרפיסטית, עו"ס קלינית מרכז "לטם" ביה"ח איכילוב וקליניקה פרטית.

דוקטורנטית במחלקה למגדר, אוניברסיטת בר אילן וסטודנטית במסלול ההתייחסותי באוניברסיטת תל-אביב.

מקורות:

אהרוני, ח. (2007). אהבה יום יומית. שיחות – כרך כ"א. חוברת מס' 2.

באלינט, מ. (1968). אהבה ראשונית. בתוך השבר הבסיסי. תל-אביב. עם עובד. 2006.

זיגמונד. פ. (1915). הערות על העברת אהבה. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד. 2002.

וינקוט, ו. ד. (1956). מושקעות אימהית ראשונית. בתוך עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד. 2009.

לזר, ר. ( 2013). " זרים אינטימים" בחדר האחר. שיחות- כרך כ"ז. חוברת מס' 2 .

Coltart, N. (1993). What does it mean 'Love is not enough? In: Slouching towards Bethlehem: And further psychoanalytic exploration. London, Free Associasion Book.

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.