פנים רבות לאהבה, א-מונוגמיה ועצמי מרובה – סקירת ערב בהשתתפות גב' שילי ורדימון וד"ר עירית פז לירון טל

התפרסם על-ידי יותם קדם בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

פנים רבות לאהבה, א-מונוגמיה ועצמי מרובה – 

סקירת ערב בהשתתפות גב' שילי ורדימון וד"ר עירית פז 

לירון טל

מטרת הערב להרחיב את היחסים עם המושג א-מונוגמיה באופן אשר יאפשר מודעות לתגובות שמעורר בנו כמטפלים, יאפשר הרחבה של החשיבה הטיפולית במטופלים מונוגמיים וא-מונוגמיים והתחלה של ניסוח חשיבה פסיכואנליטית אודות א-מונוגמיה ומונוגמיה. השימוש במושג א-מונוגמיה מייצג צורות שונות של חיים שאינם מונוגמיים כגון פוליאמוריה, יחסים פתוחים ועוד. בערב הרצו עירית קליינר פז ושילי ורדימון, שתיהן התייחסו לקונטקסט התרבותי, מחשבות תיאורטיות ותיאור טיפול.

עירית בהתבססה על דרידה ופוקו טענה כי דרך החיים המונוגמית אשר אנו מניחים כי היא "טבעית" ו"נכונה" היא דרך חיים אחת מיני רבות ונדמית לנו כדרך ה"נורמלית" בגלל הבניה תרבותית המכוונת אותנו לחשוב כך (דרידה, 1967). התרבות מעצבת ומשמרת הנחות אלו על ידי "שיח" (discourse) סמוי המכתיב מה בעל ערך ומה פחות ערך, מה נורמלי ומה פתולוגי. השיח על מונוגמיה עוצב ונשמר במשך שנים באתרים שונים: דת, ספרות, כלכלה ומשפט (פוקו, 1966), ובעת הזו בנוסף דרך אתרי התקשורת למיניהם. עירית מציגה דוגמאות לאורך ההיסטוריה של דרכי חיים א-מונוגמיים הסותרים את ההנחה המודרנית כי מונוגמיה היא טבעית ונורמלית. לדוגמא, פוקו מתאר את היחסים שהיו נהוגים ביוון העתיקה בה נהוג היה להיות הן עם אשה "מכובדת" להקמת משפחה, הן עם אשה "פשוטה" למיניות והן עם נער לאהבה ורומנטיקה. המוסר לא התייחס למגדר בן/בת הזוג ולא לכמות בני/ות הזוג אלא למינון רומנטיקה ומיניות, יותר מידי נחשב תאוותני וחמדני.

באותה רוח, שילי מתייחסת לדעות הקדומות בתרבות כלפי א-מונוגמיה המחלחלות לחשיבה הפסיכואנליטית ולמטפלים. היא מתארת פרשנויות נפוצות לא-מונוגמיה כמבטאת חוסר בשלות לסוגיה. לדוגמא, התייחסות ליחסים א-מונוגמיים כמבטאים פיצול בין מצבי עצמי שונים. שילי טוענת כי אותם פיצולים יכולים להתקיים ביחסים מונוגמיים,. ונותנת כדוגמא את פרויד עצמו אשר הזדהה וחי ביחסים מונוגמיים ומתיאוריו עולה תמונה מפוצלת של חיי נישואין נטולי תשוקה בהם קיים פיצול שכיח בין אהבה ומיניות. פרשנויות מוטות נוספות כלפי א-מונוגמיה כוללות א-מונוגמיה כמבטאת פחד ממחויבות ואינטימיות, כנובעת מחוסר ויסות וקושי בדחיית סיפוקים, קושי בקבלת חלקיות, ביטוי לצרכים נרקסיסטיים ועוד.

שילי מאתגרת את החשיבה הפסיכואנליטית בשאלה האם אכן א-מונוגמיה היא כשל התפתחותי ומונוגמיה היא הישג התפתחותי. היא מציעה שכל חשיבה על א-מונוגמיה, יש בה גם התבוננות במונוגמיה ועוברת לדון בשאלת המונוגמיה. היא נשענת בדבריה על כתיבתה המוקדמת של קארן הורני (1928), שהיתה נועזת דיה להעלות שאלות בנוגע למוסד הנישואין והמבנה המונוגמי הכרוך בו, ותהתה בנוגע להתעלמות של החשיבה הפסיכואנליטית משאלה זו, למרות היותה כה נוכחת בחייהם של מטופלים (ומטפלים), ולמרות כשליה ומגבלותיה. הורני הציעה כי דווקא הקירבה הכה גדולה לנושא מאיימת מפני התעמקות בשאלה, וטענה שההימנעות מחקירתו קשורה לקונפליקטים לא מודעים הקשורים במיניות המוקדמת. היא סוקרת את שלבי ההתפתחות הראשוניים ומציעה קשיים בכל שלב אשר עלולים להוביל להיאחזות ביחסים מונוגמיים רכושניים וקנאיים. לדוגמא, משאלה אוראלית הבאה לידי ביטוי בתביעה לנאמנות ובלעדיות, משאלה אנאלית המתבטאת בבעלות והתייחסות לאובייקט כאל רכוש, ופיצוי על הויתור האדיפלי והכמיהות האדיפליות במשאלה להיות האחד/ת עבור מישהו ללא תחרות. מנקודת מבט תיאורטית נוספת ניתן לחשוב על הצורך במונוגמיה כתקווה כי הקשר הרומנטי הבלעדי ירפא כאבים מוקדמים ויענה על צרכים נרקיסיסטיים שלא סופקו (Horney, 1928).

אני סבורה כי מעבר מביקורת תרבותית ופסיכולוגית כלפי א-מונוגמיה לניתוח ביקורתי של מונוגמיה הוא מהלך מעניין וחשוב. מאחר ולמוסד המונוגמי יש כח וא-מונוגמיה תחת מתקפה תרבותית, לא ניתן להתייחס באופן סימטרי לניתוח ביקורתי של שני מושגים אלו. תופעות שאינן בזרם המרכזי תחת סכנה להיות מפורשות באופן פתולוגי. עם זאת, כל תופעה יכולה להיות ברגעים שונים מהלך התפתחותי ובאחרים מהלך הגנתי, ולעיתים במהלך מאבק לשוויון (במקרה זה של יחסים א-מונוגמיים), אנו עשויים להפוך את התופעה המותקפת למואדרת כדוגמת "black is beautiful", כאשר למעשה, בשני סוגי היחסים יכולים להתקיים מצבי נפש בוגרים יותר ובוגרים פחות. המיקום התרבותי של מונוגמיה וא-מונוגמיה והערך שהתרבות נותנת ליחסים אלו משפיע על מרכיבים בנפש ולא ניתן להתעלם ממנו. לדוגמא, בחירה במונוגמיה (וכל צורת חיים מהזרם המרכזי) יכולה לבטא בחירה אותנטית ומימוש מאוויים או בחירה קונפורמית, כפי שמתבטא בציטוט של שילי את אדם פיליפס (1996:1):

"not everyone believes in monogamy, but everyone lives as though they do"

לעומת זאת בחירה בא-מונוגמיה (כמו כל בחירה שאינה בזרם המרכזי) יכולה לבטא בחירה אותנטית או בחירה מרדנית. עירית מציגה כחלק מהסקירה ההיסטורית את המחאה ההיפית משנות ה-60 כלפי הקולוניאליזם האמריקאי ומלחמת ויטנאם. היא מציינת כי חלק מהתרבות ההיפית כללה אפשרויות חיים א-מונוגמיים רבים. ניתן לראות בכך דוגמא לבחירה בא-מונוגמיה כחלק ממחאה ומרד כלפי הזרם המרכזי, ולשער שבחירה זו היוותה מימוש מאוויים לחלק ובחירה הנובעת ממרדנות לאחרים.

עירית מציעה כי המרחב הא-מונוגמי מחייב התמודדות עם קנאה ומאפשר עיבוד שלה. בציפייה המונוגמית כאשר מתעוררת קנאה משנים את המציאות על מנת לכבותה, וזאת בניגוד לסיטואציות חיים אחרות בהן יש ציפייה להתמודד ולהתפתח ממצבים של קנאה, לדוגמא במצבים של קנאה בין אחים. לעומת זאת, בציפייה הא-מונוגמית כאשר מתעוררת קנאה מתייחסים אליה באופן דומה לקיומה בזירות אחרות של החיים, מנסים להבין את משמעותה ולהתמודד ולגדול מהבנה זו. לחקור האם מקורה בתלות, בחרדת נטישה, ברכושנות, תחרות והשוואה אדיפלית, פגיעות נרקיסיסטית, ועוד. עירית מוסיפה כי המרחב הא-מונוגמי מחייב את הקבלה הדפרסיבית של הזמניות בחיים, קבלה שיש בה פגיעות נרקיסיסטית בסיסית באשליית הנצחיות.

אני סבורה כי למרות שמחשבות אלו מתייחסות למרחב הא-מונוגמי, אם אני אכן מניחה כי כל תופעה יכולה להיות ברגע מסוים בשירות ההתפתחות וברגע אחר הגנתית, הן מונוגמיה והן א-מונוגמיה יכולות להוות מרחב לעיבוד והתפתחות של אותה מציאות פסיכולוגית פנימית אך באופן מגוון במציאות החיצונית. גם שילי ועירית משחקות עם מחשבה זו, שילי טוענת כי מכיון שקיים ריבוי פנימי כבסיס למערכות יחסים, ניתן לראות במונוגמיה וא-מונוגמיה דרכים שונות להתמודדות עם ריבוי זה מבלי לתת לאחת או לשנייה ערך מוסרי וערכי כזה או אחר. בהתאם, על פי עירית בתרבות הא-מונוגמית יש הבנה כי הנפש משתנה וישנם זמנים בהם מתאים לנפש "לפתוח" את היחסים וזמנים בהם מתאים "לסגור" אותם. מעניין לחשוב על הצרכים השונים במהלך ההתפתחות בהם מונוגמיה לעיתים מאפשרת מענה ולעיתים א-מונוגמיה.

שילי התייחסה לאופי היחסים הטיפוליים והעלתה את המחשבה כי בלא מודע האנאליטי היחסים הטיפוליים הם מונוגמיים. היא מצטטת את דיוויס (2003) על כך שבעבר מקובל היה לצפות מהמטופל להיות "נאמן" למטפלת ולא להתחיל יחסים רומנטיים במהלך האנאליזה (יש לזכור כי בעבר משך האנאליזות/טיפולים היה קצר יותר מהמקובל כיום). שילי טוענת כי קיים יחס אמביוולנטי כלפי דמויות בעולמה של המטופלת, וציפייה רכושנית כלפי המטופלים להיות נאמנים לנו ולא ללכת לטיפול/ים נוספים. בקהל עלתה מחשבה כי עצם הטיפול בכמה מטופלים מהווה יחסים א-מונוגמיים בהיותם יחסי אהבה מרובים, מחשבה זו הזכירה לי את האופן בו אוגדן קורא את סירלס ומתייחס לאהבה בהעברה הנגדית. אוגדן מצטט את רגשות האהבה של סירלס כלפי מטופליו, לדוגמא כלפי מטופלת סירלס חווה "…שפע תשוקות להיות נשוי לה, ופנטזיות להיות בעלה", וכלפי מטופל: "בזמן שישבנו בשקט, ולא הרחק מאיתנו התנגן ברדיו שיר רומנטי ענוג, הרגשתי לפתע שאיש זה יקר ללבי יותר מכל אדם אחר בעולם, כולל אשתי" (אוגדן, 2009). לעומת מחשבה זו עלתה האמירה כי כשאנחנו עוסקים בא-מונוגמיה לא ניתן להתעלם מהמימד המיני הממשי אשר אינו קיים ביחסים טיפוליים. מימד זה הופך את הדיון על א-מונוגמיה לטעון, במובן מסוים כפי שכל דיון מתחילתה של הפסיכואנליזה הכולל מין ומיניות הוא חתרני ומורכב. תהיתי עם זאת, מדוע א-מונוגמיה מעלה אסוציאציה כה ברורה למין, הלא למיטב ידיעתי גם במונוגמיה קיים מין. עלתה בי מחשבה שכחלק מהפחתת ערך תרבותית של תופעה שאינה בזרם המרכזי מתקיימת דינמיקה של סקסואליזציית יתר המלווה בביוש, הפיכת אי מונוגמיה ל"זולה", וסימונה כמפוצלת מרגשות אינטימיות, הערכה ואהבה. עירית תיארה רגשות עזים של בושה ונחיתות שחשה בעת דיבור על מין בטיפול בזוג החי באופן א-מונוגמי, תיאור זה של רגשות העברה נגדית עולה בקנה אחד עם מחשבה זו. רגשות אשר מעבר לדינמיקה האישית של כל אחד מבני הזוג מבטאות לדעתי הפנמה של מעמדה התרבותי של א-מונוגמיה. כנראה חווית בושה היא חלק מחיים שאינם בזרם המרכזי המצריכה "מצעד גאווה" אשר מוחה על חוויה זו. ובאופן רחב יותר, לחיים בזהות שאינה במיינסטרים יש מחירים נפשיים מעצם ההתמודדות עם התוקפנות התרבותית כלפי חברי קבוצות אלו. אם נחזור לדוגמאותיו של סירלס, נדמה לי שאחת הסיבות בשלן התיאורים הנ"ל של רגשותיו כלפי מטופליו מרגשים היא שהוא מאחה את הפיצול בין מיניות ואהבה ועושה דה-סקסואליזציית יתר בזירה אחרת, בזירה האדיפאלית. בניגוד לדגש הנפוץ על רגשות מיניים בזירה האדיפאלית, סירלס מוסיף ומדגיש את רגשות האהבה והרומנטיקה כפי שאוגדן קורא אותו: "נראה לי שסירלס מציע את המחשבה שבשביל הבן האדיפאלי, הרעיון 'להתחתן' עם אמו והרעיון להיות 'בעלה' הם רעיונות מסתוריים, עמומים ומרגשים. העניין העיקרי ב'להתחתן' עם אמך/עם המטופלת שלך הוא לאו דווקא בכך שהיא תהיה לך בת זוג ליחסי מין, אלא בכך שהיא תהיה כולה שלך לכל ימי חייך, שהיא תהיה החברה הטובה ביותר ו'אשתך' היפה, המושכת כל כך שאתה אוהב מעומק ליבך ומרגיש נאהב על ידה" (אוגדן, 2009).

בהמשך לדיון על מין ומיניות, עלתה שאלה בנוגע לתשוקה ביחסים. עירית הציגה על בסיס מחקרים בביולוגיה, אבולוציה וארכיאולוגיה כי בתחילת המין האנושי התקיימה "מונוגמיה סדרתית" במחזוריות של כארבע, חמש שנים. במעגל שנפתח בהתאהבות ותשוקה, הריון ולידה, גידול משותף של תינוק/ת, ובהמשך כשהתינוק/ת גדל/ה לילד/ה והופכ/ת לעצמאי/ת יחסית מתרחש שינוי הורמונלי המוביל לירידה בתשוקה ועמו דחף להיפרד., ולאחר תקופת צינון להתחיל מעגל חדש. מחקרים אלו מחברים את הביולוגיה עם הנפש ונשאלת השאלה כיצד הנפש מתמודדת עם השינויים ההורמונליים המתוארים המובילים לירידה בתשוקה. עירית מציינת כי במובן מסוים כיום יש חזרה למונוגמיה סדרתית, עם העלייה הגבוהה של גירושין ופרק ב'. שילי מציגה את מחשבותיו של מיטשל בנוגע לתשוקה במערכת יחסים מונוגמית, למיטשל הסבר שונה לירידה בתשוקה. הוא טוען כי תשוקה היא עניין מסוכן, מערער ומטלטל, וככל שנהיים תלויים במערכת יחסים כמקור לביטחון וודאות יש חשש לסכן אותה עם תשוקה. הוא טוען כי על מנת לא לסכן את מערכת היחסים הבטוחה, מכחישים את ריבוי מצבי העצמי של בן/בת הזוג וכתוצאה מכך את האזורים הלא מוכרים של בן/בת הזוג, אי מודעות זו מכבה את הסקרנות והתשוקה (Mitchell, 1997). במילים אחרות, מיטשל מחזק את טענתה של שילי כי תשתית הנפש היא א-מונוגמית, כלומר שהתשוקה מרובה במהותה. הוא מתמודד עם הנחה זו בטענה כי גם בנפשו של האחר קיים ריבוי וכך הוא הופך את המונוגמיה לא-מונוגמיה. שילי תוהה על ההתעלמות שלו מא-מונוגמיה במציאות.

במהלך הערב הוצגו תיאורי מקרים מרתקים אך ניתן כמובן לעסוק בהם רק באופן חלקי. עירית הציגה מקרים מתחום הטיפול הזוגי, והדגימה רצף התמקמויות של זוגות על הטווח של מונוגמיה וא-מונוגמיה אשר פונים לטיפול זוגי. החל מפנייה סביב מחשבה לפתוח את היחסים הזוגיים ליחסים נוספים, דרך עזרה בתוך יחסים א-מונוגמיים ועד עזרה בסגירת יחסים א-מונוגמיים והפיכתם למונוגמיים.  היא מתארת תנועה בין "פתיחה" ו"סגירה" של היחסים ותנועה בין צרכים לחשיבה קונקרטית ומטאפורית. לעיתים הרצון ב"פתיחת" היחסים מבטא משאלה לפתוח את המרחב הזוגי לדיאלוג פתוח ועמוק יותר, ולחשוב מה ביחסים סגור ולא "נחשב", כך שפתיחת היחסים משמשת מטאפורה לאזורים סגורים בקשר הזוגי והיחסים נשארים בין בני הזוג ללא הוספה של קשרים נוספים. עירית מתארת את סוג החשיבה והליווי במקרים אחרים בהם יש רצון לפתוח את היחסים בפועל, או שהם כבר פתוחים אך לא מוגדרים מספיק. היא מציעה להתבונן במשמעות הפתיחה, הפנטזיות, המשאלות, הצרכים, ובמקביל לעזור במחשבה והגדרה של מבנה היחסים, המסגרת והגבולות המתאימים לבני הזוג. לבסוף עירית מתארת מקרה של זוג אשר חי ביחסים פתוחים שנים רבות ומגיע בעת רצון לסגור את היחסים. עירית מתארת כיצד כל אחד מבני הזוג השתמש במרחב הא-מונוגמי באופן שונה, בהתאם להיסטוריית החיים של כל אחת/אחד מהם, וכיצד יחסים אלו היוו שדה חשוב לביטוי וחקירה של קונפליקטים, שחזור וחוויה מתקנת ואלו אפשרו צמיחה והתפתחות. במהלך הטיפול אלו נוסחו והובנו יותר. בתהליך הסגירה נעשה חיפוש לאלטרנטיבות לצרכיהם השונים בתוך המערכת המונוגמית. עירית תופסת את הקשרים הא-מונוגמיים כ"אנאקטמנט מוסכם", כפי שברומברג מתייחס לאנאקטמנט: לא כפתולוגיה אלא כדרך לבטא דינמיקות לא מודעות, כשעוד לא ניתן לנסחן במילים.

שילי הציגה טיפול בצעירה הנמצאת בקשר פוליאמורי הכולל קשר "ראשי" עם בת זוג איתה היא חיה, מקיימת חיים חברתיים ומתכננת להקים משפחה, וקשר משני עם בת זוג איתה נפגשת באופן אישי ואינטימי. בתחילת הטיפול מצבי עצמי שונים שלה באים לידי ביטוי באופן מפוצל עם כל אחת מבנות זוגה. במהלך הטיפול תוך עיבוד החוויות שעלו מהיחסים עם בת הזוג המשנית, מתבהרים מרכיבים לא ידועים בנפשה. לאחר תקופה בה מצב עצמי זה קיים כמו במרחב משחקי רק עם בת הזוג המשנית, הוא הלך והוכלל לסיטואציות נוספות כשהוא מעשיר ומרחיב את חייה, נכנס לקשר הטיפולי ולקשר הראשי שלה, והפך לחלק מהזהות שלה. הפיצול שהתקיים בתחילת הטיפול אשר התבטא גם במיניות שבאה לידי ביטוי בעיקר בקשר המשני פחת, והתשוקה והגילויים שהתקיימו על עצמה החלו להופיע גם בקשר הראשי. אלו גרמו להתעוררות מחודשת בקשר והעמקה של האינטימיות בו.

בעקבות תיאורי המקרים התעורר דיון מעניין בקהל, חלק מהנוכחים קיבלו את הרושם שהטיפולים הביאו ל"תיקון" הא-מונוגמיה, כלומר שבאופן פרדוקסלי למרות המחשבות התיאורטיות של הערב, נוצר הרושם כי הריפוי בטיפול הוביל לחזרה למונוגמיה. לעומת זאת, חלק מהנוכחים הופתעו וחלקו על רושם זה בציינם כי בתיאור מקרה אחד בני הזוג הגיעו מלכתחילה עם רצון לסגור את הקשר הזוגי, וזו לא היתה התפתחות של הטיפול., במקרה השני שהוצג באו לידי ביטוי מצבי עצמי שלא היה להם מקום קודם לכן ועם התקדמות הטיפול הם השתלבו באופן אינטגרטיבי הולך וגדל, אך הקשרים המרובים השתלבו טוב יותר בחיי המטופלת אשר המשיכה לבחור בפוליאמורה. יתכן וההתבוננות התיאורטית על א-מונוגמיה כ"אנאקטמנט" למרות הפרשנות הלא שיפוטית למושג מעלה שאלות בנוגע לאופן בו נתפסות מונוגמיה וא-מונוגמיה מבחינה התפתחותית. דיון זה עורר בי אסוציאציה ליום עיון מרתק הנקרא "ג'נדר בטראנס: מחשבות פסיכואנליטיות על התהפוכות המתחוללות בעולמות של מיניות ומגדר" על חשיבה וטיפול באנשים בעלי זהות טרנסג'נדרית. ביום העיון הוצגו שני תיאורי מקרים, בשניהם עם התפתחות הטיפול המטופלים חזרו בהם מהזהות הטרנסית והזדהו עם המין בו נולדו. תיאורי המקרים עצמם היו מעניינים ונוגעים והיתה בהם הקשבה עמוקה למטופלים. אך עלתה שאלה מהקהל שהזדהיתי איתה בנוגע ללא מודע הקולקטיבי שהתגלה מכלל יום העיון כאשר בכלל המקרים המוצגים בו, עם התקדמות הטיפול ישנו "ריפוי" המתבטא בחזרה מהטרנסיות ואין מקרה המתאר תהליך של מעבר לזהות טרנסג'נדרית כתהליך המבטא התפתחות וצמיחה. באופן זה, עלול להיווצר הרושם המוטה כי זהות טרנסג'נדרית היא זהות שיש להתפתח ממנה. זו תזכורת לכך שעלינו כדיסציפלינה להיות ערים להטיות שלנו מתוך התרבות האנליטית ולשאוף לעמדה ניטראלית יחסית מעמדות ודעות תרבותיות, בתוך המורכבות בה גם המטפלים וגם המטופלים אינם מנותקים מהמרחב ומהשיח התרבותי. דילמה נוספת שעלתה ביום עיון זה ורלוונטית גם היא לשאלת המונוגמיה והא-מונוגמיה היא האם על המטפלת לאשש את הזהות איתה מגיעים לטיפול או לשאול שאלות בנוגע לזהות. השאלה עלתה בהקשר של אותן הטיות כלפי זהויות שאינן בזרם המרכזי. בעניין זה אני סבורה כי המהות של חשיבה פסיכואנליטית מבקשת לשאול ולחקור כל בחירה ליבידינאלית ובחירה של תנאי אהבה וזהות כגון מונוגמיה, א-מונוגמיה, טרנסג'נדריות, סטרייטיות, ועוד. לכן, בטיפול עמוק כה חשוב להקשיב ולשאול שאלות ולגלות את הדבר שהמטופל/ת באמת נמשך/ת אליו ואת המשמעויות התת-מיניות בפנטזיה שלו/ה. יש לשים לב כי לעיתים מוטיבציות והטיות שונות עלולות לטשטש מטרה זו. במקרים כמו מונוגמיה וזהות סטרייטית אנו עלולים לא לשאול שאלות על בחירות ליבידינאליות אלו דוקא בגלל היותן בזרם המרכזי ולכן כביכול מובנות מאליהן. ובמקרים של א-מונוגמיה וזהות טרנסית אשר אינן בזרם המרכזי אנו עלולים לא לשאול שאלות על מנת להיות "נכונים פוליטית". ובכך נחטא למטרתנו לעזור למטופלים להכיר לעומק את הבחירות הליבידינאליות של חייהן/ם.

 

 

רשימת מקורות

אוגדן ת,. ה'. (2009). פרק 8: לקרוא את הרולד סירלס, בתוך לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. תל אביב, תולעת ספרים, 2013.

דרידה ז'. (1967).  על הגְרָמָטולוגיה, תל אביב, רסלינג, 2015.

פוקו מ. (1966). תולדות המיניות 1 הרצון לדעת. תל אביב, עם עובד, 1996.

Bromberg, P., M. (2001). The Gorilla Did It: Some Thoughts on Dissociation, the Real, and the Really Real, Psychoanal. Dial., 11:385-404.

Davies, J.M. (2003). Falling in Love with Love. Psychoanal. Dial., 13:1-27.

Horney, K. (1928). The Problem of the Monogamous Ideal . Int. J. Psycho-Anal.,

9:318-331.

Mitchell, S.A. (1997). Psychoanalysis and the Degradation of Romance.

Psychoanal. Dial., 7:23-41.

Phillips, A. (1996:1) Monogamy.  London, Faber & Faber.

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.