על חלומות בקבוצה הגדולה

התפרסם על-ידי עופר מאורר בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

מאת יעל דורון

הקבוצה הגדולה היא כלי רב עוצמה, שמטרתו לחקור את הכוחות המודעים והבלתי מודעים המניעים תהליכים חברתיים, ארגוניים ומערכתיים. קבוצות גדולות החלו להופיע מאז שנות השבעים של המאה הקודמת, וכיום הן מהוות חלק אינטגרלי מכנסים והכשרות בנושא הטיפול הקבוצתי, ואף מהתרבות הארגונית במוסדות שונים. הקבוצה הגדולה מלהיבה רבים מהמשתתפים בה ומרתיעה אחרים, אולם עדיין לא נכתב עליה מספיק.

הכנס "היחיד והקבוצה במרחב הפגיעות המשותף", שהתקיים ביולי 2013 בישראל, היה כנס ייחודי שחיבר בין אנשי טיפול קבוצתי לאנשי טיפול אינדיבידואלי בגישה ההתיחסותית. בכנס התקיימו שני מפגשים של קבוצה גדולה במיוחד, בת 450 איש, ובמהלכה סופרו שני חלומות, בזה אחר זה.

החלומות נגעו לרובד הלא מודע החברתי, הרוחש מתחת לפני השטח בכל קבוצה גדולה וחברה, וכן נגעו במציאות הספציפית של הכנס הזה. אף על פי שהקבוצה הגדולה נמנעה מלהתייחס בגלוי אל החלומות, ברובד הסמוי הם ייצגו את הפחדים שעמדו בבסיס החוויה המערערת של "מרחב הפגיעות משותף" בין תפישות העולם וההשקפות השונות. אני מציעה להתבונן על החלומות כמייצגים את הפחד של כולנו משינוי וחדשנות, את החשש לאבד את הקול והזהות, ומנגד, מסמלים את התקווה שייתכן ויתאפשרו חיבורים חדשים, בלי פירוק, היבלעות של צד אחד או ביטולו, ובלי קריסה חזרה לתוך תפישות בינאריות של "זה מול זה" או "זה יותר מזה".

קבוצה גדולה (large group) מעוררת במשתתפים בה רגשות עזים ומנוגדים: חלק מהאנשים חשים כלפיה משיכה, סקרנות וציפייה – בעוד אחרים חשים סלידה, פחד ואפילו גועל, אבל כמעט אף אחד לא נשאר אדיש כלפיה! אני שייכת לסוג הראשון – מאז שהתנסיתי לראשונה בקבוצה גדולה אני תמיד שמחה ונרגשת להשתתף שוב באחת כזאת. בכל פעם שהשתתפתי בקבוצה גדולה החוויה היתה שונה, אבל כמעט תמיד היא היתה רבת עוצמה. לא פעם יצאתי ממנה גדושה ברגשות ומחשבות: לעתים מתוסכלת ומיואשת, אבל הרבה פעמים נרגשת, מלאת תקווה ואפילו נפעמת מ"רוח האדם" – לא פחות. דרך מאמר זה הייתי שמחה לנסות "להדביק" אתכם בתחושות אלה.  במקביל, הייתי רוצה לפתוח, דרך סיפור החלומות בקבוצה גדולה אחת כזו, פתח לחשיבה על הקשר – המתבקש לטעמי – בין טיפול בגישת האנליזה הקבוצתית לבין הגישה ההתייחסותית.

קצת היסטוריה והגדרה

הטיפול הקבוצתי מוכר כשיטת טיפול עוד מן הימים שקדמו למלחמת העולם השנייה, ובכל זאת בעיני חלק מאנשי המקצוע הוא נתפש עדיין כ"חדש" יחסית. מעמדו כשיטת טיפול יעילה ומוכחת עדיין לא מבוסס מספיק בעולם הפסיכולוגיה, ורבים נוטים להתייחס אליו בחשדנות כאל "ברירת מחדל", שלב בדרך אל הטיפול האישי, או דרך לחסוך במשאבים.

הקבוצה הגדולה החלה את צעדיה רק בשנות השבעים, ואת מקומה כמכשיר רב עוצמה – שאותו חווים בעיקר אנשי מקצוע בכנסים וימי עיון או במהלך תכנית ההכשרה המקצועית שלהם – היא תפסה רק בסוף המאה הקודמת ותחילת המאה הנוכחית. היום קשה כבר להתעלם מהקבוצה הגדולה, והיא נחשבת לחלק אינטגרלי מכנסים של מטפלים קבוצתיים, מתכניות הכשרה בנושא קבוצות, ולחלק מהתרבות הארגונית במוסדות בריאות הנפש.

פאט דה-מארה וליונל קריגר הם שהציגו לראשונה את הקבוצה הגדולה. הם עשו זאת בכנס האירופי השני של האנליזה הקבוצתית, בבוקר יום שבת אחד של שנת 1972, תחת הכותרת המסקרנת "A suggested technique". בסיכום רשמיו מאותה התנסות ראשונה כתב דה-מארה:

בקבוצה הקטנה הבעיה של המשתתף היא איך להצליח להרגיש חופשי, ואילו בקבוצה הגדולה הבעיה היא בעיקר איך לחשוב (de Mare, 1972).

שלוש שנים לאחר מכן ערך קריגר את הספר הראשון שעסק בנושא: The Large Group (1975). הספר עורר עניין רב, אבל קשיים רבים התגלו בעת הניסיונות ליישם ולהטמיע את הכלי החדש. דה-מארה הקים באותה שנה קבוצה גדולה, בניסיון לבדוק את האפשרות להשתמש בה ככלי טיפולי, אך הקבוצה, שהחלה את פעולתה עם ארבעים חברים, הלכה והידלדלה, ואחרי שנה נשארו בה רק עשרים משתתפים, מה שהוליד את המונח החדש: "קבוצה בינונית בגודלה"– המתייחס לקבוצה שאינה קטנה, ועדיין אפשר להשתמש בה ככלי טיפולי. מאז ועד היום פורסם רק ספר נוסף אחד בנושא הקבוצה הגדולה –  בעריכתם של חיים וינברג וסטנלי שניידר (2003). נראה שהעניין שמעוררת הקבוצה הגדולה לא מצליח למצוא מספיק נתיבים אל הכתיבה.

לקבוצה הגדולה אין מטרה טיפולית, אם כי קיימים בה יסודות התפתחותיים ותמורות. הקבוצה הגדולה היא מעין "מעבדה" המיועדת לחקור את הכוחות המודעים והלא מודעים המניעים תהליכים חברתיים, ארגוניים ומערכתיים, ולרדת לחקרם של כוחות ויחסים בתוך החברה. המשתתף בקבוצה הגדולה מתנסה בחוויה של היות "יחיד" בתוך "המון", המעמתת אותו בעוצמה עם הקושי למצוא קול, לדבר, ולהרגיש שהוא שייך או משפיע.

ההגדרה הבהירה ביותר שניתנה עד היום לקבוצה הגדולה היא: "כל קבוצה שמספר חבריה גדול מספיק, כך שלא ניתן להקיפם במבט אחד" (וינברג ושניידר, 2007). מאחר שחברי הקבוצה לא יכולים לראות את כל חברי הקבוצה האחרים, נפגמת תחושת האינטימיות שמאפיינת קבוצות קטנות, ומתפתחת תחושה של ניכור וזרות. סידור הכיסאות במעגלים קונצנטריים, שבמסגרתו חלק מהמשתתפים יושבים כשגבם למשתתפים אחרים, מגביר את תחושת הזרות ועלול לעורר חרדה. מבנה זה מגדיר גם מעגל פנימי ומעגלים מרוחקים יותר, ויכול לעורר תחושות של קיפוח ותסיסה, ולגרום לאחדים להרגיש שהם ב"פריפריה" בעוד אחרים יושבים ב"מרכז". דה-מארה כותב:

הקבוצה הקטנה יכולה לעזור ליחיד להרגיש שהוא חלק מהחברה, ואילו הקבוצה הגדולה מנסה להפוך את החברה להומאנית יותר (de Mare, 1985, עמ' 79).

פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית, הגיב תחילה בקרירות מרוחקת לתחזיות הנלהבות של דה-מארה לגבי קבוצות גדולות, ואפילו אמר לו שהוא "מעורער רגשית" (de Mare, 1989), אך בהמשך נהג להשתתף באדיקות בקבוצות גדולות. אף על פי שהוא עצמו מעולם לא הנחה קבוצה גדולה, נראה שהן סיקרנו אותו, וב-1975 הוא אף כתב על כך פרק בספרו של קריגר. שלוש נקודות מעניינות עולות מתוך הפרק הזה: הכותרת שפוקס בחר לתת לו, "הבעיות של הקבוצה הגדולה", מצביעה על האמביוולנטיות שחש כלפי הכלי הזה; ההמלצה שניסח בה למנחים של קבוצות גדולות היתה "לשמור על המתח והחרדה ברמה נסבלת שתאפשר עבודה קונסטרוקטיבית"; וגם כאן הוא דבק במנהגו המוכר להימנע מכל התייחסות מפורשת לתוקפנות המפחידה המתפרצת לעתים בקבוצות (Foulkes,1975).

היחיד והקבוצה במרחב פגיעות משותף

ככל שאנחנו מבינים את הקבוצה הגדולה יותר – כך היא נראית יותר כמו חלום, שיש צורך "לחלום אותו מחדש" על מנת לעכל ולהבין אותו טוב יותר (פרידמן, 2006).

אני רוצה "לחלום איתכם מחדש" קבוצה גדולה אחת שהתקיימה בישראל, ולהדגים דרכה משהו מהתהליכים שמתרחשים בדרך כלל בקבוצה גדולה, ובאו לידי ביטוי גם בקבוצה זו, דרך התמקדות בשני חלומות שסופרו במהלכה, בזה אחר זה.

הכנס ששמו "היחיד והקבוצה במרחב הפגיעוּת המשותף" נערך בישראל ביולי 2013, והשתתף בו פרופ' לואיס ארון, ממעצבי החשיבה ההתייחסותית בפסיכואנליזה. הכנס היה פרי שיתוף פעולה של שלוש קבוצות מקצועיות שונות: המכון לאנליזה קבוצתית, הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית ובית הספר החדש לפסיכותרפיה אינטגרטיבית.

הכנס היה עשיר, מגוון ומרגש, וכלל גם מתחים, עימותים ורגעים לא פשוטים של קונפליקט, תוקפנות ותחרות בין הזרמים והארגונים השונים. אבל היתה גם הקשבה, היה דיאלוג, וניסיון ללמוד זה מזה, והוא עורר, לפחות בקרבי, תקווה שחיבורים תיאורטיים ומעשיים מעין אלה אכן אפשריים.

הכנס ארך יומיים וכלל שתי הרצאות מרכזיות של לו ארון, ולצידן פאנלים של מומחים מגישת הטיפול ההתייחסותי והאנליזה הקבוצתית, דיונים בקבוצות בינוניות, תיאורי מקרה, הדגמה של קבוצה קטנה על הבמה, ושני מפגשים בקבוצה גדולה, מפגש אחד בכל יום – אותם הנחו במשותף חיים וינברג, נורית גורן ואילנה לאור.

הקבוצה הגדולה – מפגש ראשון

מספר הנרשמים לכנס היה כל-כך גדול, עד שהמארגנים נאלצו להתיק את מקום המפגש של הקבוצה הגדולה, שנועדה להתקיים באולם הספורט המכיל "רק" 300 מקומות, לחצר בית הספר שבו התארחנו. כך סודרו להם 450 כיסאות פלסטיק בשישה מעגלים בעלי מרכז אחד, כשבינם לבין שמש הקיץ הקופחת מפרידה רק פיסת בד לבנה, וסביבם מטרטרים מאווררים גדולים, המנסים לשווא לצנן את האוויר ולעזור לנו לצלוח בשלום, לפחות ברמה הפיזית, את המשימה של הקבוצה הגדולה.

סוגיה מרכזית שנשזרה כחוט השני בדיוני הכנס, וקיבלה ביטוי גם דרך האסוציאציות בקבוצה הגדולה, היתה שאלת הבינאריות. בהרצאותיו הדגיש ארון עד כמה השפה והחשיבה שלנו, ובעקבות זאת גם התיאוריות הפסיכואנליטיות, קוראות את העולם במפתח בינארי. מול כל מושג מוצב תמיד מושג אחר, הופכי לו, והיחסים בין הקטבים הם היררכיים – תמיד אחד נחשב לטוב, נעלה או ראוי מהשני: חומר מודע לעומת לא מודע, חשיבה רציונאלית אל מול תהליכים ראשוניים, בוגר לעומת ילדי, מטפל לעומת מטופל (Aron & Starr, 2013).

ארון, וכולנו בקהל יחד איתו, תרנו אחר "שלישי" כלשהו, שירחיב ויפרוץ את גבולות העולם הזה, ויכלול את כל החלקים שלנו ושל המטופלים שלנו במארג אחד, בלי שחלק אחד יבטל את האחר, או יתמקם מעליו. או במילים אחרות, חיפשנו איך לעזוב את עולם הבינאריה (ארון, 2013(.

המפגש הראשון של הקבוצה הגדולה חידד את ההבדלים בין תפישות העולם השונות, ולא הצליח למצוא גשר או שפה משותפת. ניסיונות נעשו מכל הצדדים, אבל לאט לאט השתלטה על הקבוצה אווירה של תסכול וייאוש, בעיקר בקרב אלה שזו היתה להם התנסות ראשונה בקבוצות בכלל, ובקבוצה הגדולה בפרט: "I don't get it," אמרה אחת המשתתפות, "אני לא מבינה מה אנחנו עושים פה, מה אנחנו מנסים לעשות, לאן זה יוביל, מה זה יועיל…"והמשפט שלה הפך למעין סיסמה שחזרה בכנס בגלגולים שונים גם ביום המחרת, והביעה מעין שאלה-משאלה: האם נדע בסופו של דבר מה אנחנו עושים פה?

בתחילת המפגש הראשון ציינה אחת המשתתפות כי פיסת הבד הלבנה הגדולה שנפרשה מעל ראשינו מזכירה לה חופה וחתונה. לקראת סוף אותו מפגש קשה ומורכב אמר משתתף אחר שהיא מזכירה לו סוכת אבלים.

כך הלכנו בתום היום הראשון איש איש לביתו, מבולבלים ומתוסכלים.

למחרת נפגשנו שוב.

המפגש השני של הקבוצה הגדולה

"הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?" שאל עמוס הנביא, ושאלתו הדהדה ביום השני של הכנס: האם מדובר בחזון אחרית הימים, במשאלה בלתי אפשרית, או במציאות שאפשר לחיותה?

בחצר אחת, בחום היום, נאספו אנשים שונים, גברים ונשים, יהודים וערבים, דתיים וחילונים, ממקומות שונים ברחבי הארץ והעולם, בעלי תפישות עולם וגישות טיפוליות שונות. האם הם יצליחו לייצר הבנה, שיתוף פעולה, ואפילו הסכמה, בלי ליפול שוב לדיון בינארי, שבו, על מנת שצד אחד יתקיים, צריך האחר לוותר, להתבטל או להיעלם בתוך הקונצנזוס של ההמון?

לתוך המפגש הזה הוטלו, בזה אחר זה, שני חלומות שחלמו שניים ממשתתפי הכנס. החולם הראשון היה "נביל" (שם בדוי) – גבר ערבי שעובד כמטפל אישי וגם כמנחה קבוצות. החולמת השנייה היתה "מרים" – אשה יהודיה, דתייה, מטפלת בגישה ההתייחסותית. שלל מאפייניהם ייצגו את כל המגוון של משתתפי הכנס – גברים ונשים, יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, מטפלים קבוצתיים ופרטניים. במהלך המפגש תיאר נביל את חלומו:

החלום של נביל

אני מתהלך ברחובות כפר ילדותי. שומע קולות של שמחה מרחוק. מתקרב למקום ומבחין שמתקיימת חתונה. ההמולה גדולה. הרבה אנשים רוקדים יחדיו. פתאום אני מבחין בחתן שמתקרב אלי – זהו אחד מהחברים שלי מהכפר, שלמד אתי כל שנות היסודי והתיכון. הוא מתחיל לרקוד עם שאר האנשים, אבל פתאום הבעת פניו משתנה. הוא אומר לי בקול רם וצעקני שהוא מפחד להיכנס למצב פסיכוטי, מפחד מהתמוטטות. אני שואל אותו למה. הוא אומר "לך לשולחנות ותראה…" בדרך אני מבחין שהאנשים שרוקדים אינם מהכפר, וריקודם מוזר, לא בתיאום עם המוסיקה הערבית שברקע. כשאני מגיע אני מוצא דווקא אנשים מהכפר יושבים מסביב לשולחנות, מביטים בצלחות שמולם, אך עם הבעת פנים שמשדרת גועל. מה שנמצא על השולחנות זה געפילטע פיש ובייגל.

כשסיים נביל לספר את חלומו הגיב הקהל בצחוק גדול. מיד אחריו לקחה מרים את המיקרופון וסיפרה את חלומה בעברית, תוך תרגום סימולטני של משתתף אחר:

החלום של מרים

גם אני חלמתי הלילה. החלום שלי מורכב משלושה חלקים. בחלק הראשון, אני הולכת בעיר מגורי עם חברתי. אני מראה לה את הבניינים סמוך לרחוב שלי ואומרת לה, תראי, חלק מהבתים משופצים עם חזית לבנה יפה רעננה, וחלק לא…. אלה וגם אלה יפים…

בחלק השני של החלום, אני מתרוצצת בסידורים שקשורים לחופש הגדול של בתי בת השתים-עשרה. לא ברור לי מה היא יכולה כבר לעשות לבד ומה אני צריכה לעשות בשבילה. באחת-עשרה בלילה אני מתקשרת למשפחת כהן, הורים של חברה של בתי, ואומרת להם שקניתי כרטיסים לבנות לאיזה אירוע למחר. הם אומרים יופי, תודה שעשית את זה, אבל הגזמת, תפסיקי להתאמץ כל-כך. הם אפילו כועסים: כבר אחת-עשרה בלילה ואנחנו רוצים לישון, מה את מפריעה לנו…

בחלק השלישי של החלום אני שוב בכפר סבא, ברחוב, מתבוננת על בית הכנסת האשכנזי שעומד ליד בית הכנסת הספרדי. פתאום אני מרגישה שבתי הכנסת מתנועעים באיטיות, כאילו הפכו לספינות נוסעים ענקיות, ומתקרבים, חרטום אחד מול השני, עד כדי התנגשות עתידית. כמו הטיטאניק. התעוררתי מאוד מוטרדת וחרדה.

התחושות לאחר סיפור החלום

בעת ההקשבה לחלומות של נביל ומרים התרגשתי. חשתי שהם העניקו לדיון הקבוצתי והחברתי מתנה משמעותית. מיד לאחר תיאור החלומות חלה התנפלות גדולה על המיקרופונים, ובהמשך המפגש קלח הדיבור הקבוצתי ושפע, אבל להפתעתי החלומות לא עוררו כמעט שום תגובה גלויה. תמהתי למה בוחרת הקבוצה הגדולה להתעלם מהם. המשכתי לחשוב על החלומות והחולמים גם בימים הבאים, והמאמר הזה הוא גם, אם תרצו, "הדהוד מאוחר" (delayed resonance) לכנס ולחלומות שהוצגו בו.

נהוג לומר ש"חלום שמסופר בקבוצה שייך לקבוצה" (פיינס, 2006), ומאמרים רבים מקדישים תשומת לב לפירוש הקבוצתי ולערך הבין-אישי של חלום שסופר בקבוצה. אבל החלום שייך קודם כול לחולמו. לכן, לפני שאפנה לניתוח החלום מן הזווית של הקבוצה הגדולה, אני מבקשת לחזור אל ה"חולמים" עצמם, ולהקשיב לתחושות שעלו בהם מיד לאחר שסיפרו את החלום. אולי יהיה אפשר להבין מכך משהו על חוויית הקבוצה הגדולה באופן כללי, או על הקבוצה הגדולה המסוימת הזאת. מספר נביל:

כשסיפרתי את החלום בקבוצתה הרגשתי מתח רב. הייתי מאוד אמביוולנטי לגבי הנכונות שלי לספרו בקבוצה הגדולה. יחד עם זאת כעסתי, וגם אפשר לומר, נדהמתי, ונגעלתי, כשבתגובה לא מעט ממשתתפי הקבוצה התחילו לצחוק. מישהו הגיע אלי לאחר הקבוצה ואמר לי: "לא הבנתי את הבדיחה שסיפרת".

מספרת מרים:

הייתי מאוד לחוצה לדבר בפורום רחב כל-כך. אזרתי אומץ, ורציתי לדבר, אולם בדיוק אז נביל דיבר לפני. דיברתי מיד אחריו. חלום אחר חלום… אחרי שדיברתי בקבוצה הגדולה, כשאף אחד לא התייחס לחלום שלי, הרגשתי נטושה. חשבתי שהחלום של נביל, על השבר הפסיכוטי, היה דרמטי יותר, וכנראה מושך יותר… בהפסקה ניגשו אלי אנשים והגיבו אישית. יצאתי עם תחושה שהחלום לא תפס מקום בזמן אמת, אולם לאחר זמן הנוכחות שלו התגלתה, קיבלה תוקף והדהדה בלבבות הנוכחים.

"לחלום מחדש" את חלומות הקבוצה הגדולה

חלימה היא סוג מיוחד של חוויה במרחב ובזמן, הנשלטת על-ידי "התהליך הראשוני" ומתחוללת בלא מודע (פרויד, 1900). החלום הוא יצירה אישית, חד-פעמית, שנולדת אצל היחיד בשעת השינה ונשארת אצלו כאשר הוא מצליח לזכור אותה לאחר ההתעוררות. החלום עצמו הוא דרך של חשיבה (מלצר, 1984), או ניסיון למצוא משמעות בעת מפגש עם רגש קשה (ביון, 2004), אבל יש להבדיל בין חלימה המתרחשת בין האדם לבין עצמו, לבין מעשה ההצגה של חלום בקבוצה. כשמספרים את החלום בקבוצה הטיפולית יש לו פונקציות נוספות, בין-אישיות, כמו למשל בקשה להכלה (פרידמן, 2012). היצירה האישית הופכת בין-אישית ברגע שהחולם חולק אותה עם אחרים, ולכן בקבוצה החלומות הם אישיים וחברתיים בעת ובעונה אחת (פיינס, 2006).

אנחנו מבחינים בין חלימה תרפויטית (חלום המסופר בקבוצה טיפולית קטנה), לבין חלימה חברתית (כמו בחלום המסופר בקבוצה הגדולה). בחלימה תרפויטית החולם ניצב במרכז, ואילו החלימה החברתית מתמקדת בחלום ולא בחולם (לורנס ובירן, 2006). כעת, משהקשבנו לתחושות הקשות שהתעוררו בחולמים אחרי שסיפרו את חלומם בקבוצה הגדולה, אפשר לפנות למחשבה על החלומות עצמם, ואחר כך לנסות לקשור בין הדברים.

"החלומות הם כלים לחשוב באמצעותם על בעיותיך," אמר ביון למטופל הפסיכוטי שלו (ביון, 2003, עמ' 36). איזה בעיות שלנו, כחברה, עולות מתוך שני החלומות? נהוג לומר שכאשר שני חברים בקבוצה מציגים את חלומותיהם באותו מפגש, כדאי לקרוא את שני החלומות כ"חלום קבוצתי" אחד (רוטאן ורייס, 2006). בעיני הצירוף של שני החלומות חזק מאוד, ובדרכם הסמלית והלא מפוענחת הם מייצגים שלושה רבדים: את רובד הלא מודע החברתי, שמפעפע מתחת לכל האינטראקציות בקבוצה גדולה; את הלא מודע הארגוני של הכנס הספציפי הזה; ואת שאלת הפגיעות של היחיד בקבוצות גדולות באופן כללי.

בשני החלומות החולם מצוי במגרש ה"בית" שלו – נביל בכפר הולדתו ומרים בעיר מגוריה. זהו "בסיס האם" המוכר, הידוע והבטוח. בשני החלומות מופיע גורם המאיים על המוכר והידוע – נכנסת שונות (שניות, אם תרצו – בהמשך לרעיונותיו של ארון). המציאות המוכרת מתערערת, ומשהו חדש מתחיל.

ברמת הלא מודע החברתי, שני החלומות מתייחסים לשאלות עמוקות של זהות: הזהות הערבית/פלסטינית עלולה להימחק מול ה"גפילטע פיש" היהודי, והזהות הישראלית השסועה והמפולגת, כאשר הקרע מקבל ייצוג באמצעות סכנת "ההתנגשות הטיטאנית" בין בית הכנסת הספרדי לאשכנזי.

אך בנוסף ובמקביל לרמת הלא מודע החברתי, החלומות מספרים גם על מה שקרה במציאות של הכנס – מטפלים אישיים נחשפו לעולם הקבוצות, מטפלים "מסורתיים" נחשפו לתפישות העולם אינטרסובייקטיביות, ורעיונות חדשים הוצגו, הודגמו ונבדקו.

החלום של נביל מסמל את הסכנה הטמונה במפגש עם השונה: הריקודים החדשים לא מסתדרים עם המוזיקה המסורתית, האוכל שונה, מוזר ואפילו מגעיל. במקום ליצור משהו חדש, רענן ומרגש, חל טשטוש של המציאות הקודמת, ויש תחושה של פירוק ושיגעון. החתן בחלום מרגיש מוזר ולא מותאם, וכמוהו גם החולם, ולמעשה גם התגובה של הקהל למשמע החלום היתה מוזרה ולא מותאמת – במקום להיבהל מצאנו את עצמנו צוחקים – ממבוכה, בושה והפתעה, ואולי גם מתוך רצון להימנע מהתמודדות עם התכנים המפחידים שהחלום העלה.

גם החלום השני מתאר מפגש עם החדש והשונה: בתים שונים בצד השני של הרחוב, נערה שהשתנתה ואיננה ילדה עוד, בתי כנסת שהופכים לאניות. גם כאן הכול מוזר ולא רגיל. אבל למרות החרדה והטרדה שליוו את מרים כאשר התעוררה, החלום שלה מרמז על אפשרות להכיל את השוני ולהסתגל למורכבות. האיום בהתפרקות (לטבוע כטיטאניק) תלוי באוויר, אבל במקומו נוצרת דווקא מציאות חדשה – הבתים משני עברי הכביש יפים, הנערה שהתבגרה לא צריכה להדאיג את אמה, ובתי הכנסת הספרדי והאשכנזי נעים באיטיות זה לצד זה, בלי להתנגש או להתפרק, ובלי לקבוע איזה מהם עדיף על האחר.

למה נמנעה הקבוצה מלהגיב לחלומות? אינני יודעת. ואולי כן הגיבו, כי החלומות "רחשו מתחת לפני השטח" ברמת הלא מודע הקולקטיבי, ואפשר היה לשמוע איך הם מהדהדים באסוציאציות שעלו אחר כך בקבוצה, גם אם לא נשמעו התייחסויות גלויות אליהם.

אני מרגישה ששני החלומות מייצגים את הפחד שלנו משינוי וחדשנות, את החשש לאבד את הקול והזהות שלנו, את הקושי להתמודד עם "שכנים חדשים" – בין אם אלה אנשים שחיים לצידנו ובתוכנו, ובין אם אלה רעיונות חדשים בראשינו.

בעצם, אין פלא שחלומות כאלה נחלמו וסופרו בכנס שעסק בנושא "היחיד והקבוצה במרחב הפגיעות המשותף". אנחנו רגילים לבחור את הכנס שאליו נלך לפי הארגון היוזם, התיאוריה המובילה והאנשים שאנחנו מכירים, וכך יוצא שאנחנו פוגשים בדרך כלל בכנסים המקצועיים את אלה שקרובים אלינו ממילא. הכנס הזה, והקבוצה הגדולה שהתקיימה בו, היו שונים, כי הם אירחו תחת קורת גג אחת אנשים בעלי תפישות עולם ואידיאולוגיות טיפוליות שונות, שככל הנראה לא היו נפגשים בנסיבות אחרות.

החלומות שסופרו בקבוצה הגדולה מייצגים את הפגיעה הפוטנציאלית של כל אחד מאיתנו בהגיעו לקבוצה, קטנה או גדולה. הם מייצגים את הפחד, הסכנה והאיום שאנו חשים, ואת החיפוש שכולנו שקועים בו –בתוך עצמנו, בקבוצות הקטנות שבהן אנו פועלים, ובקבוצות הגדולות שבהן אנו שותפים – הקהילה, החברה, המדינה והאנושות. האם נצליח למצוא בתוכנו מקום לשמוע קולות חדשים בלי להתפרק, ובלי לפרק את האחר?

הקבוצה הגדולה שתיארתי החלה את חייה בתקווה ואופטימיות, תחת חופה המסמלת התחלה של קשר, נמשכה דרך התמיהה "I don't get it", ונגעה גם בסכנה של התפרקות בעקבות הקושי להכיל את השונה, המוזר והחדש. סיפור החלום מרמז לנו על ההתקדמות שחלה בה: הצעד הראשון היה ההתקדמות מן החלימה להצגת  החלום בקבוצה, כי הרי אין זה מובן מאליו שאנשים משתפים בדבר כה אינטימי בקבוצה שגבולותיה פרוצים (תרתי משמע, לאור הישיבה בחוץ) ונחווית כמאיימת. סיפור החלום מלמד כי למרות הקשיים הלכה ונרקמה בקהל תחושה של אמון, והקבוצה הסתמנה כמיכל בטוח יחסית. בנוסף, החלומות מדגימים את המאמץ המשותף של חברי הקבוצה הגדולה להשתהות מעט על החומרים הבעייתיים, הלא פשוטים והעמומים, לנסות להתמודד איתם, ורק לאחר מכן להתקדם הלאה. הופעתם של החלומות רק במפגש השני, וריבוי התרומות וההדהודים שהופיעו מיד לאחר הצגתם, יכולים ללמד על ההתפתחות שחלה בקבוצה הגדולה. כמו כן, סיפור החלום מהווה תמריץ לא מודע לפתיחות, המעורר במשתתפים האחרים את הרצון לצאת מהשתיקה ולספר את "סיפור החלום" שלהם, כי הקבוצה אינה אינפורמטיבית בלבד, תפקידה אינו מתמצה במסירת מידע על מצב הכנס, לקבוצה יש גם כוח טרנספורמטיבי המשנה את התקשורת של המשתתפים בה (Friedman, 2012).

הקשר בין גישת האנליזה הקבוצתית לבין התפיסה האינטרסוביקטיבית

פוקס, אבי גישת האנליזה הקבוצתית, החזיק בעמדה הקיצונית שאין אפשרות להבחין בין היחיד לבין החברה, שכן מדובר בשני צדדים של אותו המטבע: היחיד מושפע מהחברה ומוטבע בתוכה, ודיון בכל אחד מהם בנפרד הינו רק לצרכי נוחות (Foulkes, 1948).

הרעיונות של פוקס מאמצע המאה הקודמת ושל ממשיכיו מעודכנים ומתאימים לגישה האינטרסוביקטיבית שצמחה בסוף המאה העשרים. פיינס, למשל, אומר ש"אנחנו מבינים מי אנחנו רק דרך היחסים הדיאלקטיים שלנו עם אחרים. אנחנו זקוקים לאחרים על מנת ליצור ולהשלים את עצמנו" (Pines, 1998, p. 24). אמירה דומה אפשר למצוא גם אצל מיטשל וארון שמגדירים את הגישה האינטרסוביקטיבית כ"פועלת במרחב של המתח הפורה בין התוך נפשי לבין אישי" (Mitchell & Aron, 1999, p. 26).

אפשר לומר על כל אחד מאיתנו שהוא יותר מאחד (Grossmark & Wright, 2014), שהרי בכל אחד יש כמה וכמה מצבי עצמי שונים (Bromberg, 1998) ומכאן שכל יחיד הוא בעצמו בחזקת קבוצה. ואכן, מטפלים קבוצתיים יודעים שכשאוספים מספר אנשים בחדר טיפולים אחד אפשר לראות איך דינמיקת היחסים הנרקמת ביניהם חושפת את הדרמה הפנימית שבתוך כל אחד מהם, כולל המנחה (Foulkes, 1975). להרגשתי, הראיה הטיפולית של מטפלים אישיים וקבוצתיים כאחד תוכל להתרחב אם יחזיקו בתוכם תפיסות אינטרסוביקטיביות וגרופ אנליטיות גם יחד.

בחזרה לחלומות שנחלמו בקבוצה הגדולה. במחשבתי עולות המילים של פרויד: "החלום אינו חסר מובן ואינו אבסורדי […] עם זאת, ברגע שאני מבקש לשמוח בתגלית, אני מוצף בשפע שאלות" (פרויד, 1900, עמ' 167). החלומות בקבוצה הגדולה יכולים ללמד אותנו על החולמים, על הקבוצה בה נחלמו וסופרו וגם על הקונטקסט הרחב יותר – הארגונים השונים שחברו לכנס זה, קהילת המטפלים הישראלית והחברה הישראלית בכלל. החלומות מזמינים אותנו לחשוב מחדש על המציאות שלנו, האישית והחברתית, לשאול את עצמנו שאלות, ואולי אפילו למצוא כמה תשובות, שיפיחו מחדש את התקווה.

מקורות

ארון, ל. (2013). המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל אביב: עם עובד.

ביון, ו.ר. (2003).במחשבה שנייה. תל אביב: תולעת ספרים.

—– (2004).ללמוד מן הניסיון. תל אביב: תולעת ספרים.

וינברג, ח. ושניידר, ס. (2007)."הקבוצה הגדולה: מבנה, מטרות, תהליכים אופייניים ודינמיקה". מקבץ 12(1), 39-52.

לורנס, ו'.ג. ובירן, ח. (2006)."ההשלמה ההדדית של חלימה חברתית וחלימה תרפויטית", בתוך ק. נרי, מ. פיינסור. פרידמן (עורכים),חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית (עמ' 251-266). קרית ביאליק: אח.

מלצר, ד. (1984)."חיי חלום: התאטרון לבריאת משמעויות", בתוך מ. האריס-ויליאמס (עורך), מקראת מלצר (עמ' 42-53). תל אביב: תולעת ספרים.

פיינס, מ. (2006)."הארת החלומות". בתוך ק. נרי, מ. פיינסור. ופרידמן (עורכים), חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית (עמ' 27-40). קרית ביאליק: אח.

פרויד, ז. (2012 [1900]).פירוש החלום. תל אביב: עם עובד.

פרידמן, ר. (2006). "סיפור החלום כבקשה להכלה בתרפיה קבוצתית: דרך המלך אל האחר". בתוך ק. נרי, מ. פיינס, מ. ור. פרידמן (עורכים), חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית (עמ' 47-74). קרית ביאליק: אח.

רוטאן, ג'.ס. ורייס, ס.א. (2006). "חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית פסיכו-דינאמית". בתוך ק. נרי, מ. פיינס, מ. ור. פרידמן (עורכים), חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית (עמ' 41-46). קרית ביאליק: אח.

Aron, L. and Starr, K. (2013). A Psychotherapy for the People: Towards a Progressive Psychoanalysis. New York: Routledge.

Bromberg, P.M. (1998). Standing in the Spaces: Essays on Clinical Process, Trauma and Dissociation. New Jersey: Analytic Press.

de Mare, P. (1972). "Large Group Psychotherapy: A Suggested Technique". Group Analysis, 5, 106-108.

—-(1985). "Large Group Perspectives". Group Analysis,18(2), 79-92.

—– (1989)."The History of Large Group Phenomenon in Relation to Group Analytic Psychotherapy: The Story of the Median Group". Group 13(3-4), 173-197.

Foulkes, S.H. (1948). Introduction to Group Analytic Psychotherapy. London: Karnac.

Foulkes, S.H. (1975). Group Analytic Psychotherapy. London: Karnac.

Foulkes, S.H. (1990[1975])."Problems of the Large Group", in S. H. Foulkes, Selected Papers (pp. 249-270). London: karnac.

Friedman, R. (2012)."Conducting a Large Group: Is it 'Informative' or is it also 'Transformative'? Comments to Teresa von Sommaruga Howard's Large Group in New Zealand. Group Analysis, 45(3) 263-268.

Grossmark, R. and Wright Fred (2014). The One and the Many. New York: Routledge.

Kreeger, L. (1975). The Large Group: Dynamics and Therapy. London: Constable.

Mitchell, S.A. and Aron, L. (1999). Relational Psychoanalysis – The Emergence of a Tradition. New York: Analytic Press.

Pines, M. (1998). The Self as a Group: The Group as a Self. In I.N.H. Harwood and M. Pines (eds.) Self Experience in Group: Intersubjective and Self Psychological Pathways to Human Understanding. London and Philadelphia: Jessica Kingsley Publishers,

Schneider, S. and Weinberg, H. (2003).The Large Group Revisited: The Herd, Primal Horde, Crowds and Masses. New York: Jessica Kingsley.

[1] גירסה קודמת של מאמר זה פורסמה במקבץ – כתב העת הישראלי להנחיה ולטיפול קבוצתי, כרך 18 גליון 2, עמודים 11-22, סתיו 2013.

[2] יעל דורון, מ.א., היא פסיכולוגית, מנהלת "מכון זוגות" ברמת גן, מטפלת אישית, זוגית ואנליטיקאית קבוצתית, מלמדת בתכנית להנחיית קבוצות בבית הספר המרכזי לעובדי רווחה בתל אביב ובתכנית לפסיכותרפיה של הטכניון וביה"ח רמב"ם בחיפה. מדריכה עובדים סוציאליים במסגרת משרד הרווחה ויועצות חינוכיות מטעם משרד החינוך. .

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.