סקירת סדנה: "אל תוך נפש האנליטיקאי: כאשר האישי נעשה מקצועי"

התפרסם על-ידי עופר מנהל האתר בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

מאת לי-את פרי לרר

אל תוך נפש האנליטיקאי: כאשר האישי נעשה מקצועי: התנועה של הסובייקטיביות מהשוליים למרכז בזרם ההתייחסותי

סקירה של סדנה קלינית בהנחיית מר סטיבן קוצ'אק

בתאריך 22.12.16 התקיימה סדנה קלינית  עם דר' סטיבן קוצ'אק, כהמשך לערב הקליני שהתקיים יום קודם, שעסק בתופעת האהבה האנליטית ובמגבלותיה. שתי הסדנאות היוו חלק מפעילויות הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה התייחסותית.

אורח ומנחה הסדנה היה דר' קוצ'אק, פסיכואנליטיקאי בעל שם עולמי מניו-יורק אשר כתב, ערך ופרסם רבות בשדה הפסיכואנליזה ההתייחסותית. בכתיבתו קוצ'אק מתייחס רבות למושג הסובייקטיביות בגישה ההתייחסותית וב-2014 ערך את  הספר Clinical Implications of the Psychoanalyst's Life Experience: When the Personal Becomes Professional . הספר עוסק בעולמו האישי וחייו הפרטיים של האנליטיקאי כגורם משמעותי ומשפיע על עבודתו הטיפולית.

בסדנה זו, בהנחייתו האישית והמאפשרת של קוצ'אק, התוודענו ונגענו באופן בו אנו נוכחים ומנכיחים את עצמיותנו בעבודתנו במרחב הטיפולי. אנשי מקצוע מרחבי הארץ, זרים אחד לשני למספר שעות השילו מעצמם אט אט את כסותם וייצרו מרחב בטוח למגע אינטימי שנתן הכרה לנוכחות הסובייקטיבית של כל אחד ואחת מהם ב"כאן ועכשיו" הסדנתי ובחדר הטיפולי האישי שלהם.

באופן עדין וישיר הפגיש אותנו קוצ'אק עם הממד האישי והסובייקטיבי שלו כאדם וכאנליטיקאי. בעזרת אומנות הדיבור המרשימה שלו, התבוננו, חקרנו והחזקנו בדיאלקטיקה נינוחה את המתח בין התפקיד המקצועי האנליטי של המטפל ובין העצמי האישי הסובייקטיבי של האדם שבתפקיד.

קוצ'אק חשף אותנו לתופעת הסובייקטיביות והשימוש בה בעבודה האנליטית כשהוא מעגן את דבריו בסקירה תיאורטית, ומדגים בעזרת שני תיאורי מקרה, הראשון שלו והשני של  אחד המשתתפים שבנדיבותו הכניס אותנו לחדר הטיפולים ולעולמו האישי.

הסדנה הייתה עשירה מאוד בתיאוריה של תופעת הסובייקטיביות ובפרקטיקה שלה ואתמקד בעיקרי דבריו,  קוצ'אק הדגיש בסדנה זו, את ההשפעות שיש לחוויות החיים ולמבנה אישיותו של המטפל על אופן עבודתו האנליטית. הוא התייחס לאופנים בהם מאורעות חיים בילדות ובחיים הבוגרים, משברים ודינמיות הקשורות בהם, משפיעים הן על בחירותיו הקליניות של המטפל והן על האופן בו הוא נוכח בחדר הטיפולים.

כמו כן, הוא הציג את הדמיון והשוני בין תופעת החשיפה העצמית לתופעת הסובייקטיביות ואת הבלבול בין השניים. הוא הדגיש כי ההתכחשות  להכרה בסובייקטיביות שלנו באופן שדוחק אותה לשוליים או מנתק  אותה, מצמצמת את האפשרות שלנו לעשות שימוש בהעברה הנגדית, ובתובנות שלנו למען התהליך האנליטי, ואנו עלולים  להחמיץ מבלי משים מידע טיפולי משמעותי.

קוצ'אק מציין שבדרך כלל  נהוג לדבר על הסובייקטיביות שלנו כדרך מוצא לenactment  ולתקיעות. אולם הוא רוצה להתייחס לסובייקטיביות שקיימת וחיה באופן הנוכחות שלנו במרחב הטיפולי, אירועי החיים שעברנו, וכל מה שנכלל בקיום הפיסי, הפסיכולוגי, הרגשי והאינטלקטואלי שלנו בחדר הטיפולים. עניינו העיקרי הוא באופן בו האירועים הללו, כמו גם גורמים אחרים, משפיעים על החוויה שלנו כמטפלים ועל מה שקורה לנו בחדר הטיפול ( Kuchuk, 2014). הוא חשף אותנו לדרכים בהן ניתן לעקוב אחר הסובייקטיביות ולעשות בה שימוש כדי לקדם עשייה טיפולית.

קוצ'אק מתאר  את התהליך המתרחש בעשורים האחרונים של מעבר מפסיכולוגיה של אדם אחד לפסיכולוגיה של שניים –המפגש בין שני סובייקטים במרחב הטיפולי. הנחת היסוד היא שהמפגש הטיפולי מהווה ומתהווה כהבניה משותפת (co-construction), של המטופל ושל המטפל. שני אלו שותפים, משפיעים ומושפעים הדדית ויוצרים תוצר אנליטי משותף וייחודי.  עמדה זו משפיעה באופן ישיר על ההתייחסות והמיקום של נוכחות חייו הרגשיים של המטפל והביטויים הלא מודעים השונים כחלק אינטגרלי וחיוני לתהליך הטיפולי (Aron, 1996, Mitchell, 1998).  הזרם ההתייחסותי ממקם את הזהות האישית של המטפל – שבעבר הודר אל מחוץ לחדר הטיפולים  ואף נחשב כ"מזהם" – בתור סובייקט  נוכח ואינהרנטי במפגש הטיפולי ובשירות הטיפול.  מכאן ההנחה היא שמה שתורם למטפלים בעבודתם, כולל את כל מה שהם מביאים עמם: ידע, הכשרה מקצועית, ניסיון, הדרכה, כישרון וגם תכונות אישיות, היסטוריה אישית, דינמיקה משפחתית, טראומות שונות וטיפול אישי  (Klein, Bernard Schermer, 2011).

תופעת הסובייקטיביות אינה חדשה בהיסטוריה של הרעיונות האנליטיים. הפסיכואנליזה בראשית ימיה התייחסה לסובייקטיביות של האנליטיקאי כולל לתופעת ההעברה הנגדית כבעיה שיש להחלים ממנה. האידאל האנאליטי היה עמדה של חוקר אובייקטיבי כמו מנתח, ארכאולוג או מפענח כתבים הירוגליפים הנקי מהטיות ודעות קדומות שאינן מודעות. מעמד זה של הפסיכואנליזה כמדע אמפירי, צמח ברוח תקופתו, על הקרקע של פילוסופיה פוזיטיביסטית שבה החוקר הוא מחוץ לשדה המחקר. האנליטיקאי במסגרת תפקידו נוכח כסובייקט המשהה, אולי ניתן לומר משעה את עצמו לטובת העבודה האנליטית, הוא משמש ככלי למען המטופל. העמדה המנטלית של "השהיית העצמי" נדרשה מהאנליטיקאי בכול גלגוליה של הפסיכואנליזה כחלק מתפיסת תפקידו, עם זאת ההבדלים והשוני היו על הנושאים הנתונים להשהייה ועל מטרתה – מה ראוי להביא לידי ביטוי ומה נתפס כהפרעה וצריך להישאר ברקע.  תפיסה זו נועדה להבטיח את העמדה הנייטרלית שהיא חלק מ"עצות לרופא" של פרויד.  האנליטיקאי לפי פרויד צריך להימצא במצב מנטלי פנוי רגשית ומובחן מהמטופל. ההכרה בקיומה של העברה נגדית ומעורבות רגשית של האנליטיקאי נתפסה כרע הכרחי וכתקלה שיש לטפל בה (טריאס, 2007).

ראקר (1957) הבחין בין תופעת ההעברה הנגדית לבין תכנים אחרים השייכים לעולמו של המטפל. פרנצ'י הנכיח את מקומה של הסובייקטיביות של המטפל ונתן לה מקום בכתביו באופנים שונים והדגיש את השפעתה החיובית על תהליך הטיפול והריפוי. רעיונותיו של פרנצ'י נדחו בזמן כתיבתם אך קיבלו מקום מחדש בהתפתחות גישות יחסי אובייקט, גישת העצמי הגישה האינטרסובייקטיבית והעמדה ההתייחסותית. גישות אלו משחררות את האנליטיקאי מדימוי החוקר האידיאלי ומרחיבות את נוכחות הסובייקטיביות שלו בהתאם להרחבת הפונקציות של האנליטיקאי לפונקציית הורה, פונקציה של הכלה, עיבוד וייצוג של אובייקט מופנם ועד להרחבת הלגיטימציה גם לשמש כאדם נוכח בעל קיום סובייקטיבי. בעמדה ההתייחסותית הסובייקטיביות אינה נתפסת עוד כהפרעה אלא היא מוערכת ונחשבת בלתי נמנעת, והשימוש בה תורם להיווצרות השיח האנליטי (גוברין, 2004).

הגישה ההתייחסותית לפי קוצ'אק מעניקה לאנליטיקאי ייצוג של סובייקט במרחב הבין אישי. הוא טוען כי איננו שואלים מספיק ומדברים מספיק על מי שאנחנו בחדר הטיפול, וכי תיאור תיאורטי של סובייקטיביות המטפל היא משימה קשה. אמנם הוא מכיר בכך שיש כיום יותר מקום לסובייקטיביות של המטפל בהגות המקצועית, אך לא באופן מספק.

המשמעות היא שהמטפל אינו רק ברומטר או כלי באמצעותו ניתן לצפות במה שקורה אצל המטופל. האתגר הוא להבין מה מצמצם אותנו מלהשתמש בעצמנו ככלי, ומה אנו מפסידים כשאיננו יכולים, כאשר משהו מנותק, כבוי או מת בנו ואין בידינו אפשרות להרגיש דברים מסוימים בשדה הטיפולי. הסובייקטיביות שלנו לא רק מהדהדת את המטופל, אלא גם משפיעה על חוויותינו כמטפלים ועל ההעברה של המטופל.

קוצ'אק מתאר את שורשיה של הגישה ההתייחסותית אשר ינקה את השראתה מתאוריית יחסי אובייקט, שאיננה מבטלת את המהות האונטולוגית של הסובייקט. גישה זו, מדגישה את הדיאלקטיות הקיימת בין המטפל כסובייקט למטופל כסובייקט. היא רואה בהכרה הדדית בין סובייקטים וביכולת המטופל להכיר בזולת כסובייקט ולקבל את אחרותו כיעד טיפולי מהותי ומשמעותי.

קוצ'אק המייצג את הקול ההתייחסותי אינו זונח את תפקידו של האנליטיקאי ואת חשיבות ה"אינטגריטי" המקצועי שלו. הוא אינו משחרר את האנליטיקאי מתפקידו ומעבודתו האנליטית. הוא מבקש להחזיק במתח בין הסובייקטיביות והתביעה לאותנטיות בלתי אמצעית והציפייה למילוי התפקיד האנליטי בהתאם לדרישות התפקיד. אל לנו להתבלבל בין הדדיות וסימטריות. הקשר הטיפולי אינו סימטרי ועל האנליטיקאי אחריות לתפקידו המקצועי.

קוצ'אק מדבר על השימוש בסובייקטיביות שלנו כמקור לחקירה ולעבודה, הוא מבקש הקשבה אנליטית לתגובות הסובייקטיביות שלנו למטופל ולדמויות בחייו. הוא מדגיש את הרגעים הקריטיים בהם "אנו נקראים לעצמנו" למפגש עם הסובייקטיביות שלנו יותר מכול ידע תיאורטי תהווה חיונית למפגש האנליטי. קוצ'אק חשף אותנו לדרכים בהן ניתן לעקוב אחר הסובייקטיביות ולעשות בה שימוש כדי לקדם עשייה טיפולית. ורואה בסובייקטיביות שלנו מקור  מידע רלוונטי ובעל ערך רב.

קוצ'אק מציין שלא רק "המשטרה האנליטית" אחראית על הדרתה של הסובייקטיבית שלנו אלא גם רגשות הבושה והאשמה שלנו. הוא מציין שאנו טובים בלהציץ ופחות בלחשוף, מה שמבטא את הקונפליקט שלנו בין צרכי המציצנות לנטיות  האקסהיביציוניסטיות שלנו.

הוא קורא לנו להכיר בבכך שהסובייקטיביות שלנו היא תופעה בלתי נמנעת ובעלת השפעה על השדה הטיפולי אולם עם זאת, הוא מזהיר מפני איבוד רסן והתערטלות מוגזמת מכסותנו, על המטפל לעבוד עם עצמו באופן עדין ואחראי בשרות התהליך הטיפולי כחלק מההתמסרות לעבודה האנליטית. הוא מביא את תרומתו של מיטשל שבכתיבתו על הסובייקטיביות מדבר על האנליטיקאי כמשפיע ב"כאן ועכשיו" באינטראקציה ובתוך ובין מצבי עצמי ובאינטראקציה בין יחסי האובייקט המופנמים. כמו כן, הוא מבקש שהאנליטיקאי יכיר בחלקים הדיסוציאטיביים שלו ומדגיש שהעבודה האנליטית היא הקשבה אנליטית לכול ההשפעות הללו.

העמדה האינטר-סובייקטיבית דורשת מאנליטיקאי תהליכי חקירה ורפלקציה על מנת לשמור ולהתאים את עצמו למטופל מבלי לפלוש, להשתלט ולחדור ומבלי לאבד את האוטונומיה כסובייקט נפרד בעל קיום עצמאי וממשי. ניתן אף לראות שהכרה בסובייקטיביות שלנו בשדה האנליטי שמה אותנו בעמדה יותר פגיעה ופחות בטוחה, פחות יציבה ומבקשת מאתנו תעוזה, יצירתיות ואחריות אישית ומקצועית.

קוצ'אק ממשיך להתוות את הדרך בה הפרט מפתח את ה agency שלו, הוא מדגיש את חשיבות ההכרה ( Recognition) של אחר בתהליך של יצירת הסובייקטיביות של זולתו, כפי שצ'ודרו וג'סיקה בנג'מין מציינות (בנג'מין, 2013).

ניתן היה ללמוד מדבריו של קוצ'אק גם על ההיבטים שהוא ניסה לגרש, את החלקים הפחות נעימים של עצמיותו – נקמנות, חוסר אדיבות, חמדנות, שתלטנות ועוד. אזורים שמעוררים בנו אשמה המקשה עלינו להיפגש עם האנושיות הזו שלנו. בתיאורו את המסע המקצועי שלו הוא מדבר על התהליך של העברה/העברה נגדית כחלק מתהליך בינארי למול הסובייקטיביות שאינה מובחנת כל כך ושמה אותנו כסובייקט אשר מתמודד עם שדים משלו. קוצ'אק חושף את האזורים שהוא היה צריך להחביא ולהסתיר אשר הלכו והתחזקו במהלך הכשרתו. הוא מדבר על האירוניה לפיה אנו עוזרים למטופל לגלות את "העצמי האמיתי" שלו (ויניקוט) או להרחיב ולהגמיש את מצבי העצמי שלו (ברומברג), אך בעצמינו מתקשים  לחשוף את "העצמי האמתי" שלנו או מצבי עצמי פחות מחמיאים. הוא מדבר על השאיפה להיות מטפל אידאלי ואת אשליית השליטה שלנו בשאיפה לניטרליות של עצמנו. הוא מתבונן על הרווח וההפסד שיש בלהכיר ובלתת מקום לסובייקטיביות שלנו, על ההחמצה והפספוס כאשר אנו סוגרים חלקים בעצמנו ומפסידים אזורי עבודה אנליטית שלנו ושל מטופלנו.

קוצ'אק  מדגיש שחשיפה עצמית היא פרקטיקה מעשית להביא את הסובייקטיביות שלנו.  הוא מתאר שה"רוורי" של המטפל כולל בתוכו את החומר הדיסוציאטיבי שלו, ההיסטוריה שלו וגם הזדהויות השלכתיות.

הוא מדבר על חשיפה מכוונת המתרחשת  מעמדה של בחירה, במקום שמרגיש לנו בטוח ואולי באזורים שלא מחזיקים אזור של סוד שלנו. הדגש באשר לחשיפה הוא, שגם כשאנו בוחרים לא לשתף, חשוב שנהיה במגע עם החומר בחדר, גם אם איננו משתפים, יש לחומר עדיין השפעה על עבודתנו האנליטית.

מגע אותנטי ומודעות להיבטי-עצמי שלנו כאנליטיקאים בשדה האנליטי מאפשר חיבור ופתיחות בקשר הטיפולי. בנוסף, קוצ'אק מציע/מבקש לחקור יחד עם המטופל את השפעות החשיפה על המטופל. הוא מתאר את התנועה של העבודה האנליטית בין חשיפה לתפיסה בתהליך זה של החקירה ומשמעותה בעבודתנו האנליטית.

להדגמת דברים אלו, קוצ'אק תיאר מקרה של מטופל שנמצא אצלו כשלוש שנים ועוסק בין היתר בטיפול בקשר שלו עם בנו, קשר שמתואר כקשיח ולא גמיש. הוא מתאר את המפגש האישי שלו עם התכנים האלו והמקום הרגשי האישי שלו  בהתייחס לקשר אב ובן אשר מפגיש בין יחסי אובייקט והפנמות של האנליטיקאי ושל המטופל והמפגש בין האובייקטים המופנים והאופן שאלו משפיעים על עבודתם המשותפת. קוצ'אק מתאר את המפגש האינטרסובייקטיבי שלהם עם אזורים נוקשים, מנוכרים ואזורים רכים. המטפל בחר לשתף את המטופל בהכרות עם תחושות הזדהות באשר להתמודדותו הרגשית הזהה עם מחלת אמו. חשיפתו שלו מעולמו באשר למחלת אמו, אפשרה תחושה של רכות וגמישות שהובילה למפגש קרוב ויצרה תנועה משותפת בינו למטופל ובין המטופל לאחרים משמעותיים בחייו.

בהמשך אחד המשתתפים הביא תמליל של פגישה מטיפול שבעזרתו ניתן היה לפגוש את המגע הסובייקטיבי בין מטפל למטופל והשפעתו על הקשר ועל התהליך אנליטי.

ברצוני להודות למר קוצ'אק על סדנה מושקעת, מעמיקה ומרתקת שעסקה  במפגש עם תופעת הסובייקטיביות ועם מקומה בעבודתנו האנליטית.

מקורות:

בנג'מין, ג'. (2013). הכרה והרס- מתווה של אינטרסובייקטיביות. בתוך: פסיכואנליזה התייחסותית. צמיחתה של מסורת. סטיבן, א. מיטשל, לואיס ארון(עורכים). הוצאת תולעת ספרים ב2013 עמ' 228-2611.

גוברין, ע. ( 2004). בין התנזרות לפיתוי, גלגולה של הפסיכואנליזה באמריקה. זמורה- ביתן, דביר- מוציאים לאור בע"מ.

טריאס, ס. (2007). התפתחות תפיסת הסובייקט ברפלקסיה  הפסיכואנליטית יחסי הגומלין בין התיאוריה הקלינית והעיון המטה-פסיכולוגי והשלכותיהם על תפיסת הסובייקט אצל פרויד. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור "לפילוסופיה". אוניברסיטה חיפה. הפקולטה למדעי המוח והחוג לפילוסופיה.

Aron, L. (1996). A meeting of minds: Mutuality in Psychoanalysis .The Analytic Press. Hillsdale, NJ. London.

Klein, R. H., Bernard, H. S., & Schermer, V. L. (2011). On Becoming a Psychotherapist. The Personal and Professional Journey. Oxford University Press, PP 3-28.

Mitchell, S.A.(1988). Relational Concepts in Psychoanalysis: an Integration, Cambridge: Harvard Univ. press.

Kuchuck, S. ( 2014). Clinical Implications of the Psychoanalyst's Life Experience. When the personal Becomes Professional. Routledge: New York.

Racker, H. (1957). The meaning and uses of countertransference. Psychoanalytic Quarterly, (26), 303-357.

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.

אירועים קרובים

  • אין אירועים