סקירת הערב עם דניאל כנפו – תשוקה דיגיטלית והתחזות ברשת

התפרסם על-ידי יותם קדם בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

 

תשוקה דיגיטלית והתחזות ברשת

הרצאתה של ד"ר דניאל כנפו

בהנחיית מר יואב אנטמן ובהתדיינות הגב' אורנה שור

כותבת הסקירה: נוגה אריאל גלאור

4.7.18

קנפו מתחילה את הרצאתה בסיפור על פטימה, אישה מוסלמית שהגיעה למשרדה בבקשה שתטפל בבנה אחמד, צעיר שנאבק עם נטיותיו ההומוסקסואליות. מטרתה של פטימה הייתה ברורה: "אחמד לא יכול להיות הומוסקסואל", היא הצהירה, על קנפו לסייע לו להיות סטרייט. קנפו מבהירה לה כי אין אפשרות להמיר נטייה מינית, אך מבטיחה לה שהיא תטפל בו באופן שיעזור לו להיות "אמיתי" לעצמו. נושא זה של אמת מול כזב יהפוך להיות מרכזי בטיפול, וכפי שנראה בהמשך יערער אותו ויעלה שאלות רבות הנוגעות למושג האמת במציאות הדיגיטלית ובחברה הרחבה.

נדמה כי המגבלות התרבותיות הקשות שהפכו את יציאתו של אחמד מהארון למורכבת נחו על תחושות קשות ומתמשכות של דחייה חברתית שחווה אחמד לאורך חייו. גם כשהחל לגשש את דרכו בסצנה המינית המקוונת ופנה אל גברים אחרים דרך אפליקציית ההיכרויות Grinder, המשיך לחוות את אותן חוויות דחייה והשפלה שחווה כגבר "עדין" בחברה שמקדשת גבריות גסה. לאחר שנדחה שוב, הפעם על-ידי גבר לבן ושרירי בשם בוב, אחמד החליט להמציא את עצמו מחדש על-ידי החלפת תמונתו בזו של חברו דייב, חבר לבן ואטרקטיבי שלו. קנפו מתארת פעולה זו כמבטאת שתי פונקציות: להשיג את הגבר בו חשק על-ידי כך שיהפוך להיות הגבר שרצה להיות; ולהשיג נקמה בשני הגברים האלה – בבוב על זה שדחה אותו, ובדייב על כך שהוא נחשב ליותר מושך ממנו. ואכן, בוב הסכים להיפגש לאחר שצפה בתמונתו של דייב. כעת אחמד חש ניצחון על כך שגרם לבוב לרצות אותו, אך למעשה לא יכול היה להופיע בפניו משום שאז ייאלץ להופיע בתור עצמו. רצונו בקשר אנושי שוב תוסכל. אך כשתיאר את מהלך האירועים הזה –  כיצד הערב שהחל בתיעוב-עצמי והוביל לפעולת נקם –  הוא עשה זאת ללא כל ביטוי של רגשות אשם.

הונאה זו ושוויון הנפש בו תוארה, כמו זרקו את קנפו למחשבות על עולם הסייבר, והיא מתארת את העולם הזה כחלום בלהות: עולם של רוחות רפאים, בו מתנהלים מפגשים נטולי גוף וסודות אפלים משותפים. לדידה זהו עולם נטול גבולות, בו "הכול הולך" והאיד משתולל. כל אלה מביעים תחושה שעולם הסייבר רדוף ורודפני. לפתע גם אחמד הופך לרודפני בעיניה, והיא נותרת תוהה לגבי האחריות האתית שלה, מאמינה כי מה שאחמד עשה היה לא הגון. האמפתיה שחשה כלפיו בדרך-כלל נעלמה, והתחלפה בשיפוטיות ובדאגה לגבר שבתמונתו השתמש ללא ידיעתו או הסכמתו. ואז חלחלה בה ההבנה כי זה עלול לקרות לכולם, כולל לה עצמה!

דרך אחמד היא נחשפה לכך כי תופעת הקאטפישינג (catfishing) היא למעשה תופעה מוכרת בעולם הדייטינג המקוון. קאטפישינג הוא מושג שמתייחס לאדם שמייצר פרופיל פיקטיבי במדיה החברתית כדי לפתות מישהו לתוך קשר. עבור אחמד המוטיבציה הייתה להשיב לעצמו את האיזון הנרקיסיסטי שנשלל ממנו בגלל חוויות הדחייה התכופות. כעת הוא היה הנבחר, בעל הכוח. הקאטפישינג סיפק הגנה נגד הפגיעות, ובהתחברה לתחושת פגיעות זו, קנפו יכולה הייתה להשיב את העמדה האמפתית שלה כלפיו, ולהתחיל לחקור יחד אתו את הזהות החדשה אותה לבש – גבר לבן, ומה היא אומרת על הזהויות לגביהן הוא נמצא בקונפליקט: גיי, מוסלמי. יחד הם הבינו את התנהגות הקאטפישינג שלו כניסיון להשיל את עורו הכהה ומיקומו השולי בחברה, ולהחליפם בתפקיד שהוא היה משוכנע שיוביל ליותר קבלה, ביטחון ואהבה. בוב ודייב, שני גברים לבנים, מהווים תחליף לאחמד, שמוקם בעל-כורחו כמיעוט אתני ומיני בשולי החברה.

אך פירוש התנהגות זו לא הועיל, ואחמד המשיך לעסוק בקאטפישינג ביתר שאת. הוא מצא את עצמו שיכור מעוצמת הפנטזיות ותחושת הביטחון והשליטה המדומה שהציעו לו. הקאטפישינג הפך לווסת של תחושותיו השליליות וגרם לו עונג. בהדרגה הם יכלו לראות יחד כי הוא עלול לגרום לאחר לנזק, וכי בסופו של יום הוא עצמו נותר אומלל ובודד. כדי להתמודד עם הפער בין העצמי האידיאלי לממשי שלו, הוא בנה לעצמו מציאות חלופית בה הרגיש בשליטה. לימים אחמד יצא מהארון והמשיך להגיע לטיפול. בהדרגה הוא החל לקבל את עצמו, האתניות שלו, עברו ותשוקותיו המיניות, והצורך שלו לייצר זהות פיקטיבית נעלם.

קנפו פונה לתאר את העולם המקוון, עולם בו הלא-מודע יכול להתגלות, כביכול במרחב בטוח, בו כל אחד משתתף מנוחות ביתו שלו. אך היא טוענת כי ביטחון זו היא רק אשליה, משום שהאנונימיות לא מגנה מפני המשחק הפרוע שמתרחש באינטרנט. קאטפישינג הוא הרבה יותר מאשר "עיגול" פינות פה ושם בנוגע לנושאים של משקל וגיל. הוא מיועד לגרום לאדם אחר לחשוק בקאטפיש על-ידי אימוץ או יצירת זהות אחרת. יש שרוצים לנקום באקס או במישהו שביטל אותם, ויש המשקרים באופן סדיסטי כדי להשפיל ולשלוט באחרים. תחושת הבגידה שנוצרת בעקבות הגילוי עלולה להיות הרסנית, ובאופן מצער נדמה כי רוב האנשים שנשארים בסצנת הדייטינג טוענים כי היא פשוט חלק מעסקת החבילה.

מה גורם לאנשים לבחור בקאטפישינג? קנפו טוענת כי קיים מגוון של מוטיבציות שנעות בין ייאוש לחבלה מכוונת. בצורתו הנואשת האדם מתחזה לדמות אחרת כדי לזכות באהבה, ואולי דרך זה לאהוב את עצמו. בצורתו שוחרת הרעות, המוטיבציה היא להונות את האחר כדי שיחשוק בו, על-ידי כך שיאמין כי שקר הוא אמת וכי שנאה היא אהבה.

קנפו פונה לסקור כמה מקרים מפורסמים בתקשורת, כמו מקרה של שחקן פוטבול בשם מאנטי טאו, שניהל רומן עם סטודנטית שהתגלתה כרכז פוטבול שהתקשה לקבל את נטייתו המינית, ואת סיפורו של נב, שמופיע בסרט הדוקומנטרי Catfish (2010), שניהל קשר עם שלוש דמויות מאותה המשפחה: אבי, ילדה מחוננת בת שמונה ששלחה לו את יצירות האמנות שלה, אימה אנג'לה ואחותה מגאן, איתה הוא מפתח רומן אינטרנטי סוער. לאחר תשעה חודשים הוא מחליט להפתיע אותן בביתן, לאחר שמתעורר חשד שמגאן משקרת בנוגע לזהותה. כשהוא מגיע לבית הוא מוצא שם רק את האם אנג'לה (ביחד עם בן-זוגה וילדיו) ומתברר כי היא המציאה את אבי ומגאן, וכי היו אלה יצירותיה שלה ולא של ילדה בת שמונה. שמה של התופעה נגזר מסיפור שמספר וינס, בן-זוגה של אנג'לה: דגי הבקלה ניצודים ומועברים מאלסקה לסין. בשל הסכנה שיהיו אפאתיים במסע ובשרם ייהפך לעיסה חסרת תנועה, מוסיפים אליהם שוביהם שפמנונים (קאטפיש) שצובטים בזנבם. סיפור זה הפך למטאפורה כיצד הקאטפיש שומר על קורבנו ערני ובעל חיות. הוא חושף את הצורך להיות ערניים ו"על המשמר", אך גם מרמז על תחושת הויטאליות שנשמרת כתוצאה מנגיסות אלו.

קנפו טוענת כי השימוש של אנג'לה בנב הוא מיקומו כתודעה שחווה את האשליות שהיא מייצרת כאמיתיות. נב הופך להיות למראה אינטראקטיבית שמשקפת לאנג'לה את ההיבטים הקסומים של יצירתה – כילדה מחוננת וכאישה צעירה ונחשקת. כששתי הפנטזיות מוגשמות הן מעצימות אותה ומכסות על מגבלותיה. אך כמובן שתסריט זה הוא פרוורטי משום שקיימת החפצה של האחר, שמשמש כזולת-עצמי סביל, מבלי הכרה בזנק שעלול להיגרם לו כתוצאה מהגילוי. המרחב בו המפגש מתקיים מחולל מרגע היווצרותו, וזו הפרה של האחווה החברתית והקלה ביצירת סטנדרטים של חוסר אותנטיות.

קנפו נותנת לסיטואציה פירוש אדיפלי מעניין: בכך שאנג'לה מייצרת שתי דמויות – הילדה והצעירה היפה, היא מוציאה את עצמה מתוך הסצנה המשולשת, וחוסמת את נוכחותה כאדם אמתי בו-זמנית, בעוד שהיא מנכיחה את עצמה כמושכת בחוטים ומפיקת האירוע. במובן הזה מתקיים ניצחון אדיפלי בו המנצח חוזה בסצנה הבראשיתית אך גם הוא זה שיצר אותה עבור הנאתו שלו.

אך מה בנוגע לניצוד? נב מנסה להבין את הסיבות לכך שנפל קורבן למזימתה של אנג'לה. הוא מתוודה כי היא מילאה חלל שהיה קיים בחייו בכך שהחמיאה לו וגרמה לו להרגיש רצוי. אנג'לה הפכה למעשה ליציר דמיונו כמו גם דמיונה. מכאן הוא מסיק שהקשר איתה היה למעשה שיחה שניהל עם עצמו. כלומר הוא עצמו היה שותף לאקט הפרוורטי שהתרחש ביניהם, לא הייתה זו מזימה חד-צדדית. קנפו ממשיכה לסקור מקרים רבים נוספים, הפעם בהתמקד במנגנונים שגורמים לניצוד לשתף פעולה.

כעת היא שואלת, כשאנחנו מתאהבים, מי או מה הוא האובייקט האמתי? היא ממשיכה לשרטט את התנאים כדי שהקשר בין שני הצדדים יתקיים, קשר שתלוי בשיתוף הפעולה בין שניהם: הסתרת אי-מותאמות באחד ואת הנזקקות בשני, פיתוי הדדי בו צד אחד נאלץ להסביר את תחמנותו והשני את תמימותו. שניהם עסוקים בחיזוק האותנטיות של המסרים שמגיעים מהקטאפיש, שניהם צריכים להסכים להיות בעולם של השלכות ולא לבחון את הקשר במציאות. שניהם למעשה משתפים פעולה בשימור האשליה לה הם זקוקים, לפחות למשך הזמן עד שהאמת תהרוס את חייהם. דרך המרחב המקוון הם לא צריכים להתמודד עם מגבלות הגוף, עם חיי היומיום שלוקחים ממקומה של התשוקה. זהו מרחב כובל ומשחרר בו-זמנית.

עם העלייה ההולכת וגוברת בגלישה באינטרנט, האם היכולת שלנו להבחין בין מציאות לפנטזיה משתנה? ואולי ההבחנה הדיכוטומית ביניהן היא מלכתחילה מלאכותית, כפי שלימדה אותנו הפסיכואנליזה עצמה? המציאות המדומה המקוונת מסייעת לנו להכחיש את הפצעים שבמציאות האמיתית.

קנפו מסיימת באמירה לגבי העצמי, ועל כך כולנו נעים על הרצף שבין הונאה מוחלטת לאותנטיות מוחלטת, לעולם לא קופצים בין שתי דיכוטומיות של עצמי אמיתי/כוזב, או מפתחים עצמי שהוא לגמרי קוהסיבי. כמובן שבכך היא משתמשת במושג של עצמיים-מרובים. יחד עם זאת היא שואלת האם אנשים פשוט מבטאים מצב-עצמי שלהם דרך הרשת, או שההונאה היא דבר מה לגמרי שונה ונפרד מהעצמי? וכיצד משפיע מצב עניינים זה עלינו כחברה? אם השאיפה לאותנטיות, לאמירת אמת, מבוטלת, אזי אנו עלולים להתמוטט מחוסר יכולת לצפות את הסדר החברתי. עם אנשים כמו טראמפ בשלטון, שאתר factchecker מצא כי שני שליש מאמירותיו עד כה היו שקרים, וכשהוא מגדיר את החדשות כ- fake news, ועדיין לא מאבד את תמיכתו, מה זה אומר על התרבות שלנו? בהתאמה, הכנס ההתייחסותי האחרון בניו-יורק עסק רבות בנושא האמת ואובדנה ברוח התקופה. שאלות נוספות שקנפו מעלה קשורות לנושאים של פרטיות וחודרנות. התחושה שאנו מצויים במרחב המוגן של בתינו היא רק אשליה, משום שאנו חשופים לדרכים חדשות של חודרנות אל תוך המרחב הזה. הרצאתה מעלה אם כך שאלות רבות אודות מערכות היחסים הייחודיות שנוצרות במרחב המקוון, המעוררות יראה והתפעלות, ועל השפעותיהן האפשריות ארוכות הטווח על התרבות הרחבה שלנו, כמו גם על מושפעותן ממנה.

תגובתה של אורנה שור למאמרה של קנפו התמקדה בטיפול באחמד, ולאופן בו נערכות הקבלות שונות בחייו ההופכות את היחסים בין כוזב לאמיתי, בין הונאה לבין הגשמה למורכבים יותר. שור כותבת כי הפרופיל הכוזב של אחמד הוחדר לו הלכה למעשה באלימות על-ידי סביבתו הקרובה, שסירבה להכיר בהומוסקסואליות שלו, ובסביבתו הרחבה כגבר מוסלמי באמריקה, שגרמה לו להרגיש שולי ו"אתני מדי". תחושות הדחייה הקשות איתן גדל מנסות להיאחז באותנטי, דווקא דרך היאחזות בכוזב. במובן הזה המשאלה בזהות האחרת היא ביטוי לצורך בקשר מסוג אחר, כדי להפיח חיים ב"פנטום הזהותי", במילותיה של שור, אותו גרעין שמסתובב במרחב אינטרנטי של רוחות רפאים בתקווה לריפוי או איחוי הפער שמתקיים בתוכו בין הפרופיל המשתקף מעיני הסביבות לבין תחושת הקיום הסובייקטיבית. במובן הזה הקאטפישינג מאפשר מצע אינקובטיבי יצירתי עליו יכול להתפתח אותו עצמי פוטנציאלי. הפטיש, היא אומרת, מצטייר במקרה זה לא כדבר מה שהאדם מוסיף לעצמו החורג ממיניות בריאה, אלא כביטוי של ניסיון לפצות על היעדר וחוסר התייחסותי.

על היעדר התייחסותי זה, טוענת שור, מפצה קנפו בכך שהיא לוקחת בעלות על רגשות הדחייה והיעדר האמפתיה שמופעלים אצלה כתוצאה מהתנהגותו של אחמד. במקום לממש בפעולה (Enact) את התסריט בו חוסר התאמתו של אחמד לכללי המוסר בעולמה מקביל לחוסר התאמתו של אחמד לכללי המוסר בחברה המוסלמית, הדוחה את ההומוסקסואליות שלו, קנפו מצליחה לראות אותו כסובייקט הנאבק לקשר, ויתרה מכך כראוי לקשר. יכולת זו תלויה בהסכמתה להתערער. כפי שמציינת שור, קנפו נרעשת מהתגלית על עולם הקאטפישינג, עולם הנסתר מעיניה, משום שהיא חוששת שהיא עצמה עלולה להישמט דרכו: "זה עשוי לקרות לי!" היא זועקת. שור טוענת כי בהסכימה להתערער היא למעשה יוצרת מגע עם אחמד ולא דוחה אותו, משום ההכרה שהפוגע והנפגע קרובים ביותר, ומצויים גם בתוכה. מה שמתחיל ברצון לדחייה והתנתקות ומאיים על המפגש הטיפולי ביניהם בכך שהוא מערער את הביטחון שלה באחמד ובעולם, הופך להיות מחולל של תהליך אינטרוספקטיבי, ובעקבותיו נוצר מגע מחודש (אותנטי יותר?), משום שהתערערותה מבטלת את האפשרות לדיסוציאציה וממנה מגיחה האפשרות לקונפליקט, שדרכו יישזר שוב רצף הסזורה.

דרך תהליך זה אחמד מצליח לקבל את עצמו, להרגיש ראוי לקבלתו של האחר, תוך כדי שהוא רואה את האחר כראוי לאמפתיה ולכאב על הפגיעה שנוצרה בו. קנפו שיקפה לו לא רק את פגיעתו שלו בפירושיה האנליטיים, אלא במוכנותה להתערער מולו, היא שיקפה גם את פגיעתו בקורבנותיו. כך הוא יכול היה לקחת בעלות על הפגיעה שפגע ולא רק על פגיעתו שלו. הוא חש אחריות וצער, לצד תחושה של תקווה.

תיאור המקרה של קנפו מסתיים באחרית דבר: פאטימה, אמו של אחמד, הגיעה לטיפולה של קנפו לאחר שאחמד סיים אותו בעקבות בחירתו לעבור למטפל גיי שיהווה עבורו מודל לחיקוי. פאטימה מספרת שבעוד שסביבתו של אחמד, כולל אביו, קיבלה את ההומוסקסואליות שלו, היא עצמה עדיין התקשתה בכך. שור טוענת כי התהליך של פאטימה הקביל לתהליך של אחמד, שהחל להיות קיים עבור עצמו, ולאפשר את קיומם של אחרים, מה שהתבטא בזניחתו את הקאטפישינג. תהליך זה סימל את היפרדותו ממנה ומכבלי ההומופוביה התרבותית. דרך הנפרדות הסתמן גם קו גבול חדש, שהגן עליו מלקבל את השלכות הסביבה אל תוכו ולהפסיק להיות להן מיכל. אז, טוענת שור, פאטימה הצליחה להתבונן במרווח ביניהם שחשף את החסר של העצמי האימהי האותנטי, והיה יכול להיוולד הרצון להשיבו ולהחיותו מתוך אי ויתור עליו ועל עצמה.

תיאור המקרה של קנפו ודיונה של שור, העלו שאלות רבות בנוגע למקומם של הקשרים המקוונים בחיינו ובחיי המטופלים שלנו: מחד, מזמן זנחנו את ההפרדה הבינארית בין עצמי אמיתי לעצמי אותנטי, לטובת קבלה שכולנו מציגים מצבי-עצמי מרובים. יחד עם זאת, מצבי-עצמי אלה לא כוללים בהכרח הונאה מכוונת של האחר, ולכן – האם קאטפישינג חורג מכך ומהווה קטגוריה בפני עצמה? בנוסף, אילו מרכיבים של אמת ושקר קיימים ביחסים בינאישיים? לדוגמה, האם הסתרת מצבי-עצמי בתחילת מערכת היחסים, או שינויים במראה החיצוני נחשבים כשקר? ואיזו לגיטימציה רוח-הזמנים (עידן ה"פוסט-אמת", האפשרות שמקור מהימן מייצר "Fake news" וכן הלאה) מאפשרת במסגרת החברתית בה אנו פועלים? באילו מצבי-עצמי אנחנו מתאהבים, ואילו מצבי-עצמי מרתיעים אותנו וייטב להם אם יוותרו במרחב רוחות-הרפאים? מה המרחב המקוון מחדש לנו על הקשר בין הפנטזיה למציאות, נושא שהפסיכואנליזה עסוקה בה משחר ימיה? מהו סוג הדיסוציאציה המתקיים בקאטפישינג, האם זה בין מצבי העצמי, או בין האקט לפגיעה שהוא מייצר באחר? והאם הקאטפישינג הוא הונאה בין אדם אחד לאחר, או סוג של מזימה (Collusion) לה שותפים השניים, במחול מותאם בו כל אחד מסכים בשתיקה שלא לחשוף את מה שבאמת נמצא מתחת לפני השטח? ומהו הדבר אליו הם מתכחשים (disavow), האם זו הזהות האמתית של האחר, או הרגשות הכואבים של בדידות, דחייה וחוסר-אונים אליהם כואב מדי להתחבר?

ניכר ההבדל בין גישתה של קנאפו, שהתייחסה אל המרחב האינטרנטי במושגים מעוררי אימה (רוחות רפאים, חלקי אובייקט, ראשים נטולי גוף) לעומת שור שהתייחסה אליו כמרחב המאפשר מרחב פוטנציאלי של ריפוי. האמת נמצאת כנראה, כמו תמיד, איפשהו באמצע, ועל כך העיד הדיון בקהל, שניסה, בין היתר, ליישם את המושגים ההתייחסותיים המוכרים לנו על המרחב האינטרנטי הזר.

ייתכן כי הדיון בתגובתו של הניצוד, קורבן הקאטפישינג, יכול להתרחב במקום בו אנו שוקלים את האופנים השונים בהם אנו מרגישים מופתעים לרעה (Blindsided) מהמפגש (היומיומי יותר) במצב-עצמי של האחר, אירוע שמרגרט קרסטנופול מתארת אותו כמיקרו-טראומה (Crastnopol, 2015). מכאן אנו כואבים את היותנו משפיעים ומושפעים מהאחר, מצמצמים ומרחיבים את אזורי החופש שלו ושלנו, כמהים לחיבור אך חוששים מהחשיפה לפגיעות שהוא מייצר.

לאמונתי, אנחנו תמיד יוצרים את עצמנו, ומשום כך כל זהות בדויה יכולה להכיל בתוכה את החלקים האותנטיים ביותר שלנו, חלקים שכמו זועקים להתפרץ באופן שאינו תואם לזמן ומרחב, ומכאן חוסר ההלימה הכואב בין תחושת השייכות שלהם אלינו, לאופן הזר בו הם נתפסים על-ידי האחר. בהקשר זה אני רוצה לסיים בקטע קצר מתוך סרטו של אלמודובר הכול אודות אימא (1999), בו דמותה של האישה הטרנסג'נדרית המקסימה "אל אגראדו" מדברת על אותנטיות כפי שהיא רואה אותה:

 

לכניסה ללינק לקטע לחצו כאן

Crastnopol, M. (2015). Micro trauma: A psychoanalytic understanding of cumulative psychic injury. New York, NY: Routledge

 

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.