סקירת הערב הראשון בסדרה "דיונים בסלון ההתייחסותי – לכודים ברשת": מחשבות על הנפש והקליניקה בתרבות הדיגיטלית: ציורי מסך מספרים

התפרסם על-ידי יותם קדם בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

סקירת הערב הראשון בסדרה "דיונים בסלון ההתייחסותי – לכודים ברשת":

מחשבות על הנפש והקליניקה בתרבות הדיגיטלית: ציורי מסך מספרים

בערב ה 29.10.19 התאספו בביתה של ד"ר אילנה לאור, יו"ר הפורום ההתייחסותי, אנשי ונשות מקצוע מתחום הטיפול, למפגש מעשיר ומפתיע הן בתוכנו והן ב'סטינג' שלו. מרצות הערב היו ד"ר רות וינברג, פסיכואנליטיקאית למבוגרים וילדים מהחברה הפסיכואנליטית לישראל, מלמדת במרכז קליין מצבים מנטליים ראשוניים, ובמרכז ויניקוט בתכנית מפת דרכים; וגב' שירה נבו, פסיכולוגית קלינית ומדריכה, מתמכה בחברה הפסיכואנליטית בישראל. באווירת הסלון הנינוחה והקולגיאלית של הערב, הציגו יוזמות ומארגנות סידרת המפגשים כולה (שרה מוליה עו"ס קלינית, וגילי כץ בן שפר, פסיכולוגית קלינית) את הסידרה על תכניה. בדברי הפתיחה שלה, כץ בן שפר ביטאה מה שרובנו חשים כיום: תרבות המסכים – ובאופן רחב יותר תרבות הדיגיטל – היא חלק מהתפתחות סוציו-טכנולוגית מסחררת שיש לה השפעה על כל תחומי החיים, ובפרט על עולם הפסיכותרפיה. התרבות הדיגיטלית מתווכת, מעצבת ומשנה את דפוסי המחשבה, את השפה ואת קצב החיים. כמעט כל חוויה עוברת דרך מסך הטלפון (בעיקר) וגוגל הפך למקור המידע העיקרי שלנו. דומה שהטלפון החכם הפך חלק מהאישיות שלנו והיא טמונה בתוכו. מוליה וכץ בן-שפר הצביעו על כך שהגישה ההתייחסותית, בהיותה גישה קונסטרוקטיבית, מדגישה את ההקשר התרבותי והחברתי באדם, והיא על כן המשכן הטבעי להתדינות זו. החידושים הללו מחייבים אותנו לחשוב על הבניה מחודשת של הנפש ושל טיפול. מה קורה כיום בחדר הטיפולים? כיצד הקשר הטיפולי מתווך או מושפע ע"י המסך? סטיבן מיטצ'ל ז"ל, מהוגי הגישה ההתייחסותית, מתאר בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" את החוויה המשותפת המתקיימת בין המטפל למטופל כרגש עז שבו נחצים גבולות חדירים, ומתקיימת חדירות הדדית, הן תוכנפשית והן בינאישית. העידן הדיגיטלי חדר כבר לחדר הטיפולים ופרץ כיוונים חדשים. מיטשל שואל, למה זקוק המטופל? מה יודע המטופל? דומה ששאלות אלו נותרו רלוונטיות מתמיד. לפיכך, נושאי הסדרה באים "להשכיב את העידן הטכנולוגי על הספה" ולבחון אותו בהקשרים טיפוליים שונים. מנחות הסדרה הדגישו את הקונספט של הערבים הקליניים שמכוונים לפתוח דיון וליצור דיאלוג מתמשך בין המשתתפים.

במסגרת תיאור המקרה, תיארה גב' שירה נבו טיפול פסיכואנליטי בילד על הספקטרום האוטיסטי, ונתנה טעימה מרגשת מתהליך של מעל שנתיים הכולל אנליזה של ארבע פעמים בשבוע. על המסך הוקרנו ציורים-תעתיקים מדוייקים בשלל צבעים מערוץ הילדים – אותם צייר המטופל שהוצג בצורה רגישה וחיה בתיאור המקרה. הניתוח המעמיק של המקרה כמו גם הקשריו התרבותיים בעידן המסכים התבסס בעיקר על הגישה הקלייניאנית. בטיפול, מתארת שירה את השימוש בתכנים מערוץ הילדים ומהערוץ האהוב על הילד, כפי שנקלטים אצלו ממסך הטלוויזיה. המטופל חוזר ומצייר לוגו מוכר מערוץ הילדים, אך עם התקדמות הטיפול ציורי המסך מספרים כי ישנה התקדמות משמעותית במורכבותן של הדמויות המופנמות המצויירות, ההולכות ונצבעות, ובהמשך הטיפול מופיעים בה פנים ודמויות אנושיות, הן בציור והן בפיסול ויצירה בגזירה בממדים מורכבים יותר. שירה מדגימה התערבויות טיפוליות שנבנו בתשומת לב רבה ועבודה אנליטית עמוקה המטפלת ומפרשת בעדינות חרדות ראשוניות מאוד, חרדות הוויה, המצביעות על רמה התפתחותית שהיא טרם החרדות הסכיזו-פרנואידיות הקלייניאניות, כמו גם חווייה של הזדהות השלכתית בתוכה.

וינברג פתחה את הרצאתה בהנחה שהתרבותי מגיע עד לשד עצמותיה של הנפש. עם זאת, טענה המרצה, לא ניתן להכריע בין רלטיביזם תרבותי לבין אוניברסליות של הנפש (בדומה לשאלת הסביבה מול התורשה). היא הציעה ניתוח של עולם הרשת הוירטואלי בהתבסס על שני מושגים מרכזיים בהגות הפוסט-מודרנית: מושג ה'סימולאקרה' של הפילוסוף ז'אן בודריאר, ומושג ה'קלאוסטרום' של הפסיכואנליטיקאי דונלד מלצר. היא מציעה חשיבה המזהה במרחב הדיגיטלי-וירטואלי ביטויים פרימיטיביים של מצבים מנטליים ראשונים ושל פנטזיות לא-מודעות.

בודריאר טוען שהתרבות המודרנית (ובתוכה הדיגיטלית) יוצרת 'סימולאקרה', סמלים התלושים מהאובייקט המקורי – מעין סימולציה שמנותקת מן המקור, מציאות בדיונית המשתכפלת באמצעי התקשורת ובמדיה החברתית. מצד אחד, היכולת הטכנולוגית ליצור תכנים של אסתטיקה מושלמת – מראה אידיאלי, מיניות המגשימה כל תשוקה, כישורים מושלמים; ומצד שני, ההפצה הוירלית והמהירה של תכנים אילו, מייצרים סוג של היפר-מציאות שבה אנחנו עלולים לאבד את זהותנו האנושית הריאלית. מושג ה'קלאוסטרום' של מלצר מתאר מצב נפשי והתפתחותי פתולוגי. מלצר, לפי וינברג, טוען שלעיתים התינוק לא עומד במפגש האסתטי עם האם – שנחווית יפה, רצויה, שופעת טוב, אך במקבל גם מסתורית, נפרדת ובלתי ידועה במלואה. ככול שהמציאות קשה יותר לתינוק, כמו גם לאדם המבוגר במצב רגרסיבי, הוא יטה לפתח חווית קלאוסטרום. החוויה מאופיינת על-ידי הזדהות עם אובייקט מפונטז של האם, המורכב משלושה מדורים מדומיינים בגופה של האם: מדור השד, המדור הוגינלי והמדור הרקטלי.

וינברג מציעה אם כן שהרשת כסימולאקרה היא המקבילה של חווית הקלאוסטרום במרחב הפנימי באדם: הרשת מציעה את כל מדורי הקלאוסטרום: למשל, הידע והחוכמה האינסופיים השופע ממנועי החיפוש (המקביל לשד המזין); אתרי ההיכרויות מציעים אשליה של חברויות ומימוש תשוקות ללא גבול (המדור הוגינלי); ואילו בטוקבקים פורחת הקינאה, השינאה והרצחנות (המדור הרקטלי).

וינברג סיימה את הרצאתה בתיאור שלושה מאפיינים נוספים של העידן הדיגיטלי, ואזכיר אותם בקצרה כנקודות:

  • הטלפון הנייד (סמארטפון) כשלוחה של המיינד. מעודד התמכרות בשל היותו פלסטר על חרדות של נפרדות ופרידות, תוך שהוא חותר לביטול קשרים כתלויי קרבה פיסית ואינטימית.

  • מאפיין נוסף של הפוסט-מודרניזם היא חשיבה רלטיביסטית והעדר אמת מוחלטת. וינברג קושרת זאת להתפרקות מושג "שם האב" של לאקאן, שמשמעו הסימבולית הפרדה בין האם לאב, וביסודו התשתית לחוק ולסדר בתרבות.

  • מותן של האידיאולוגיות הגדולות (והחלשות האמונה הדתית) חדר גם אל ההורות, וגרם להחלשות הסמכות ההורית. תחושת האומניפוטנציה גוברת בתקופתנו, ההבדלים הבין-דוריים מטשטשים. בהתאם, המבוגרים מתקשים להסתגל לשינויים הטכנולוגיים, ומקומות העבודה מעדיפים צעירים.

***

בהמשכה של סקירה זו אציע אני (ירון ישראלי, הכותב שורות אלה) מספר רעיונות נוספים על הדברים שעלו בהרצאות. בסוף רשימה זו אנסה להעלות שאלות קונקרטיות לרפלקציה נוספת והמשך דיאלוג ביחס למקום שתופס הטלפון הנייד בחיינו.

בהמשך לתיאור המקרה, הניתוח של הציורים-תעתיקים כסימולאקרות הוא קוהרנטי ומעמיק, אך ניתן לחשוב עליהם לדעתי בעוד דרכים. למשל ועל קצה המזלג בלבד, אזכיר את עבודתם של הפילוסוף ז'יל דלז בשיתוף עם הפסיכואנליטיקאי פליקס גואטארי. באופן כללי הם נותנים דגש רב לתרבות בבואם לתאר את הסובייקט האנושי. הם דוחים את גישתו של פרויד לגבי אוניברסליות המודל האדיפלי, ורואים בו מקרה פרטיקולרי של מיניות – תוצר התרבות הוינאית הפוריטנית בימיו של פרויד. עם זאת חשוב לציין, שגם בהגותם קיימת ביקורת חריפה על התרבות הקפיטליסטית העכשווית. לגישתם נוכל לומר, שהדימוי שצייר הילד המטופל בתיאור איננה ייצוג שהחליף את המקור, אלא אובייקט חדש שהוא חלק מההסתעפויות של יצירה וזרימה תמידית בתרבות (של המושג 'בית' בין-היתר), בדומה לשיח המסוגל לשכפל את שורשיו המשתרגים לאורך ולרוחב, ומתוכם להצמיח צמחים חדשים.

בעזרת רעיון בסיסי זה ומוטיב הבית, אני מבקש לחזור אל הפסיכואנליזה באמצעות ציטוט מספרו של יעקב מטרי "בית לנפש". מטרי מתבסס על העמדה הויניקוטיאנית, לפיה בנוסף לפנטזיות לא-מודעות, מתקיימת מציאות פנימית בנפש שהיא מראה של מציאות חיצונית, והיא ממשית כמוה. ויניקוט, לפי מטרי, מבקש להוקיר ולכבד מציאות פנימית זו שבאמצעותה האדם מרגיש חיי במצבים שונים – בפני עצמו, בקשריו עם הזולת, ביחסיו עם העולם. הוא מבקש מן המטפל לפתח יכולת להאמין לחיים הפנימיים הללו:

"להאמין להם, משמעו לפי ויניקוט – בשונה ממוריו פרויד וקליין – לאו דווקא לחדור לתוכם, לנתח ולפרש את המסתתר מאחורי תוכניהם… אלא קודם כל ובעדיפות ראשונה לדעתו, להשתלב בהם, להסכים לקיומם ולהתרחשותם, ובכך לאפשר לעצמנו רשות פשוט לחיות, להיות… השיבה הביתה היא קודם כל ניסיון לשיבה אל תחושת החיים והחיוניות, אל הספונטניות המקורית שעימה נולד היחיד."

מטרי מציין שויניקוט מתייחס אל המציאות הפנימית כ"אורות של לונדון והטלגרף". אפשר אולי לראותם כמקבילה מתקופתו של ויניקוט לאורת המסכים, לטלוויזיה ולטלפון על שלל הפלטפורמות החברתיות.

היבט חשוב אליו התייחסה וינברג בהרחבה קשור ל-'שלישי' בחוויית התינוק, המיוצג ע"י האב הפיסי, או סימבולית כחלק בנפשה של האם. "שם האב" לפי גישה זו הוא המפריד בין התינוק לאם, והוא מייצג את מגבלות המציאות, הסדר החברתי והחוק (אך גם את התשוקה לפרוץ גבולות אילו והקונפליקט הכרוך בכך).

הפילוסופית והפסיכואנליטיקאית מרשה קאוול (***Cavell, )  עוסקת בהרחבה בהכרחיות הטריאנגולציה לכינונו של הסובייקט האנושי. אלא שהיא מגדירה את מוקדי הטריאנגולציה כך: העצמי, עצמיים של אחרים, אובייקטים בעולם החיצוני. לדידה, כל סוג של תקשורת אנושית בין שתי בריות כולל גם התייחסות לאובייקטים במציאות שמעניינות את שתיהן.

כפי שוינברג טוענת, אין ספק שהכרה בנפרדות של המטפל מהמטופל היא חלק מהותי בסיטואציה הטיפולית. ללא נפרדות לא תתכן זהות עצמית. אולם, ניתן לחשוב על נפרדות זו כפועל יוצא של העובדה שיש עולם אובייקטיבי מחוץ למטופל ולמטפל, והוא גדול ורחב משניהם. עולם אשר מאפשר, ולעיתים דורש, פרספקטיבה אל מעבר לעצמם. כך מישה המטופל לומד שכדי להיכנס לבית של שירה צריך לעבור את דלת הכניסה. לדלת יש מעין 'קוד כניסה'. כאשר שירה שואלת "מי שם?" והוא עונה "מישה!", יתכן שאז הוא מכריז על עצמו כמישהו נפרד העומד מעבר לדלת החוצצת – וזו נפתחת רק בשבילו.

הפסיכואנליזה מראשית דרכה עסקה בחיפוש האמת שבאדם, ודומה שהמושגים עצמי אמיתי ועצמי כוזב הם הידועים ביותר בהקשר זה. השיח המודרני, בהשפעת הגישה האקזיסטנציאליסטית, נוטה להחליף את מושג האמת של הפרט במושג אותנטיות. כך גם מיטשל (***) בחלק העוסק ב'עצמי' בפסיכואנליזה, דן בהרחבה באותנטיות, ומגדיר אותה כך: "תהליך של עיבוד השיקולים והאילוצים החברתיים לכדי חוויה אנושית ואינדיבידואלית במובן העמוק ביותר. מה שמכריע את הכף הוא באיזו מידה מתאזנים ומתיישבים שיקולים פנימיים וחיצוניים, פנימי ואחר."

העידן שלנו מכונה 'פוסט-אמת' בשל השחיקה במעמדה של אמת אובייקטיבית. אווה אילוז (***), שהוזכרה בדבריה של וינברג, מציינת מספר התקפות מרכזיות על האמת בימינו: האחת, טוענת שאמת תמיד יחסית לערכים ולנקודת המבט של המחזיק בה; טענה שניה היא שלאמת יש אופי דמוקרטי, ולכן אין סיבה להעדיף אמת אחת על אחרת; לבסוף, זרמים פוסט-מודרניים מסויימים טענו שהאמת היא בכלל תוצר של יחסי-כוח, כלומר אמצעי של שליטה ודיכוי.

ערעורים מגוננים אלו על עצם רעיון האמת הם מאתגרים במיוחד עבור הפסיכותרפיה בפרט. כאשר לא קיימת הסכמה על עוגני האמת החיצונית, גם הקונצנזוס בנוגע לאמות המידה עפ"י ניתן לנהל שיחה על אמיתות פנימיות לא יכול שלא להתערער.

קרלו שטרנגר, שהלך לעולמו בחודש האחרון בגיל 61, מנתח בהרחבה בספרו "אני, פרוייקט מיתוג" את התרבות בתקופתנו. הוא מכנה אותה בעקבות קאנט "תרדמה דוגמטית". בספרו הוא מתאר את רשת 'הבידור-ידע' (infotainment), שבבסיסה מערכת לדירוג בני אדם, הקובעת את ערכם על-פי מדדים של הצלחה פיננסית ושל הכרה ציבורית. זהותו של 'ההומו-גלובליס' (וכיום כבר 'הומו-דיגטלוס') לא רק שהיא מתנהלת ברשת, אלא שהיא מזוהה עם הפורטפוליו הדיגיטלי שלה, הנסחר בערוצי הרשת השונים.

בספריו הוא קורא לניסוחם מחדש של ערכי הליבה בתרבות האנושית בעקבות מסורת ההומניזם, הליברליזם והאקזיסטנציאליזם. לקראת סיום, אני רוצה לצטט מדבריו של שטרנגר על פסיכותרפיה, שנכתבו על רקע פגישה בינו לבין ארווין יאלום. שטרנגר כתב את ההקדמה לגירסה העברית של ספרו של יאלום "אני מזמין משטרה", וכך הוא כותב:

"ברצוני לטעון שאין גישה אחת הלוכדת את אושרה של החוויה האנושית בשלמותה… שומה על המטפלים, כמו גם על חוקרי הפסיכולוגיה, להיות בקיאים דיים בנתונים, בתיאוריות ובידע שנצברו במגוון רחב של תחומים. תרבותנו הולכת ומתרחקת מאידיאל הנאורות והתבונה… מהחשיבה נטולת היומרות, החפה מכל דוגמטיות, המוקדשת לעזרה לזולת ולהוראה לא פחות משהיא מוקדשת לחיפוש האמת. ולאידיאל הזה אין כל תחליף." (שטרנגר, ***)

***

לסיום רשימה זו אציע מספר שאלות פשוטות (פשוטות לשאלה, אך לא בהכרח לתשובה), שכולנו יכולים לשאול את עצמנו ולהביא לדיון ביחס למקום שהטלפון תופס בחיינו. אולי מתוך הבנה טובה יותר של עצמנו נוכל להבין יותר טוב את המטופלים שלנו ויחסם לטלפון, ואת מה שמתרחש במפגש הטיפולי. אשאל אותן בחלוקה לארבע תחומים.

תחום פיסי: מה קורה בגופנו בזמן מסך – האם אנחנו ערים עוד לסביבה או מנותקים ממנה לחלוטין? איך משנה הגוף שלנו בזמן הצפיה בו, ומה משודר לאחרים בזמן זה? האם יש הבדלים לפי מה ועם מי אנחנו מתקשרים בטלפון? האם נוח לנו, פרקטית/פיסית להשתמש בטלפון? האם הטלפון מהווה הוצאה כלכלית שקל או קשה לנו לעשות?

תחום חברתי: כמה אנחנו תלויים בטלפון לקשרים שלנו? מתי אנחנו חייבים לענות ומתי מסרבים לענות? מתי הנוכחות של מישהו מולנו פחות (או יותר) חשובה מהתקשורת בטלפון? כיצד התקשורת שלנו בטלפון שונה מהאופן בו אנו מתקשרים פנים אל פנים? האם יש לסוג הטלפון ערך עבורנו (מעמד)? באיזה סיטואציות חברתיות נשתמש בטלפון יותר ובאילו פחות?

תחום הבחירה האישית: כמה אנחנו חופשיים להחליט מתי נשתמש בטלפון ומתי לא? האם יש לנו בחירה בנושא או חובה? עד כמה אנחנו מרגשים תלויים? חרדים מאובדן שלו או מנוכחותו התמידית? איזה שימושים אנו עושים בו ומתי: פרקטיות, הנאה, שעמום והעברת זמן, מילוי חובות, סקרנות, הזכרות בעובדות, בחוויות?

תחום המשמעות: איזה משמעות אנחנו מייחסים לטלפון בחיינו, לטכנולוגיה בכלל? האם היא מפחידה אותנו, מקלה עלינו, רק כלי עבודה… איזה רגשות וחוויות נקשרו כבר לטלפון (בני משפחה, טיולים, אירועים)? האם אנחנו רואים בהתפתחות הטכנולוגית קידמה והישג של האנושות או שמע נסיגה וביטוי לחולי? מה דעתנו לגבי היבטים סוציואקונומיים הקשורים למוצרי צריכה טכנולוגיים (בחברה שלנו, וכן למשל לגבי תנאי העבודה של כוח האדם שמייצא את הטלפון באיזורים עניים בעולם)?

אקווה שהערות אלה יעזרו להמשיך דיון פורה ומעניין אותו ביקשו לפתוח מנחות הסדרה המרתקת "לכודים ברשת"

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.