סקירת הערב הראשון בסדרה "דיונים בסלון ההתייחסותי – לכודים ברשת": מחשבות על הנפש והקליניקה בתרבות הדיגיטלית: ציורי מסך מספרים

התפרסם על-ידי יותם קדם בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

סקירת הערב הראשון בסדרה "דיונים בסלון ההתייחסותי – לכודים ברשת":

מחשבות על הנפש והקליניקה בתרבות הדיגיטלית: ציורי מסך מספרים

כותב הסקירה: ניר ישראלי

בערב ה 29.10.19 התאספו בביתה של ד"ר אילנה לאור, יו"ר הפורום ההתייחסותי, אנשי ונשות מקצוע מתחום הטיפול, למפגש מעשיר ומפתיע הן בתוכנו והן ב'סטינג' שלו. על המסך הוקרנו בהמשך הערב ציורים-תעתיקים מדוייקים בשלל צבעים מערוץ הילדים – אותם צייר המטופל שהוצג בצורה רגישה וחיה בתיאור המקרה. עולם של דיאלוגים זימן מפגש מעניין נוסף, כאשר הניתוח המעמיק של המקרה כמו גם הקשריו התרבותיים בעידן המסכים התבסס בעיקר על הגישה הקלייניאנית. באווירת הסלון הנינוחה והקולגיאלית של הערב, הציגו יוזמות ומארגנות סידרת המפגשים כולה (שרה מוליה עו"ס קלינית, וגילי כץ בן שפר, פסיכולוגית קלינית) את הסידרה על תכניה. בדברי הפתיחה שלה, כץ בן שפר ביטאה מה שרובנו חשים כיום: תרבות המסכים – ובאופן רחב יותר תרבות הדיגיטל – היא חלק מהתפתחות סוציו-טכנולוגית מסחררת שיש לה השפעה על כל תחומי החיים, ובפרט על עולם הפסיכותרפיה. התרבות הדיגיטלית מתווכת, מעצבת ומשנה את דפוסי המחשבה, את השפה ואת קצב החיים. כמעט כל חוויה עוברת דרך מסך הטלפון (בעיקר) וגוגל הפך למקור המידע העיקרי שלנו. דומה שהטלפון החכם הפך חלק מהאישיות שלנו והיא טמונה בתוכו. מוליה וכץ בן-שפר הצביעו על כך שהגישה ההתייחסותית, בהיותה גישה קונסטרוקטיבית, מדגישה את ההקשר התרבותי והחברתי באדם, והיא על כן המשכן הטבעי להתדינות זו. החידושים הללו מחייבים אותנו לחשוב על הבניה מחודשת של הנפש ושל טיפול. מה קורה כיום בחדר הטיפולים? כיצד הקשר הטיפולי מתווך או מושפע ע"י המסך? שרה מולייה התייחסה לאמירתו של סטיבן מיטשל, המתאר בספרו "תקווה ופחד בפסיכואנליזה" את החוויה המשותפת המתקיימת בין המטפל למטופל כרגש עז שבו נחצים גבולות חדירים, ומתקיימת חדירות הדדית בין התוך-נפשי לבין הבין-אישי, העידן הדיגיטלי חדר כבר לחדר הטיפולים ופרץ כיוונים חדשים. מיטשל, שואל למה זקוק המטופל? מה יודע המטופל? דומה ששאלות אלו נותרו רלוונטיות מתמיד. לפיכך, נושאי הסדרה באים "להשכיב את העידן הטכנולוגי על הספה" ולבחון אותו בהקשרים טיפוליים שונים. מנחות הסדרה הדגישו את הקונספט של הערבים הקליניים שמכוונים לפתוח דיון וליצור דיאלוג מתמשך בין המשתתפים. מרצות הערב היו ד"ר רות וינברג, פסיכואנליטיקאית למבוגרים וילדים מהחברה הפסיכואנליטית לישראל, מלמדת במרכז קליין מצבים מנטליים ראשוניים, ובמרכז ויניקוט בתכנית מפת דרכים; וגב' שירה נבו, פסיכולוגית קלינית ומדריכה, מתמכה בחברה הפסיכואנליטית בישראל.

במסגרת תיאור המקרה, תיארה גב' שירה נבו טיפול פסיכואנליטי בילד על הספקטרום האוטיסטי, ונתנה טעימה מרגשת מתהליך של מעל שנתיים הכולל אנליזה של ארבע פעמים בשבוע. בטיפול, מתארת שירה את השימוש בתכנים מערוץ הילדים ומהערוץ האהוב על הילד, כפי שנקלטים אצלו ממסך הטלוויזיה. המטופל חוזר ומצייר לוגו מוכר מערוץ הילדים, אך עם התקדמות הטיפול ציורי המסך מספרים כי ישנה התקדמות משמעותית במורכבותן של הדמויות המופנמות המצויירות, ההולכות ונצבעות, ובהמשך הטיפול מופיעים בה פנים ודמויות אנושיות, הן בציור והן בפיסול ויצירה בגזירה בממדים מורכבים יותר, כמו גם ציור או גזירת נייר של בית. שירה מדגימה התערבויות טיפוליות שנבנו בתשומת לב רבה ועבודה אנליטית עמוקה המטפלת ומפרשת בעדינות חרדות ראשוניות מאוד, חרדות הוויה, המצביעות על רמה התפתחותית שהיא טרם החרדות הסכיזו-פרנואידיות הקלייניאניות, כמו גם חווייה של הזדהות השלכתית בתוכה.

וינברג פתחה את הרצאתה בהנחה שהתרבותי מגיע עד לשד עצמותיה של הנפש. עם זאת, עמדתה היא שלא ניתן להכריע בין רלטיביזם תרבותי לבין אוניברסליות של הנפש (בדומה לשאלת הסביבה מול התורשה). וינברג מציעה ניתוח של עולם הרשת הוירטואלי בהתבסס על שני מושגים עיקריים: מושג ה'סימולאקרה' של הפילוסוף ז'אן בודריאר, שנחשב למרכזי בחשיבה הפוסט מודרנית, ומושג ה'קלאוסטרום' של הפסיכואנליטיקאי דונלד מלצר. היא מציעה חשיבה המזהה במרחב הדיגיטלי-וירטואלי ביטויים פרימיטיביים של מצבים מנטליים ראשונים ושל פנטזיות לא-מודעות.

בודריאר טוען שהתרבות המודרנית מטשטשת הבדלים בין הבדיוני לאמיתי, בכך שהיא יוצרת סמלים התלושים מהאובייקט המקורי – מעין סימולציה שמנותקת מן המקור, מציאות בדיונית המשתכפלת באמצעי התקשורת ובמדיה החברתית. מצד אחד, היכולת הטכנולוגית ליצור תכנים של אסתטיקה מושלמת – מראה אידיאלי, מיניות המגשימה כל תשוקה, כישורים מושלמים; ומצד שני, ההפצה הוירלית והמהירה של תכנים אילו, מייצרים סוג של היפר-מציאות שאינה מייצגת שום מקור.

מושג הקלאוסטרום של מלצר מתאר מצב נפשי והתפתחותי פתולוגי. מלצר, לפי וינברג, טוען שלעיתים התינוק לא עומד במפגש האסתטי עם האם – שנחוות יפה, רצויה, שופעת טוב, אך במקבל גם מסתורית, נפרדת ובלתי ידועה במלואה. ככול שהמציאות קשה יותר לתינוק, כמו גם לאדם המבוגר במצב רגרסיבי, הוא יטה לפתח חווית קלאוסטרום. החוויה מאופיינת על-ידי הזדהות עם אובייקט מפונטז של האם, המורכב משלושה מדורים מדומיינים בגופה של האם: מדור השד, המדור הוגינלי והמדור הרקטלי.

וינברג מציעה אם כן שהרשת כסימולאקרה היא המקבילה של חווית הקלאוסטרום במרחב הפנימי באדם. הרשת מציעה את כל מדורי הקלאוסטרום: למשל, הידע והחוכמה האינסופיים השופע ממנועי החיפוש (גוגל); אתרי ההיכרויות מציעים אשליה של חברויות ומימוש תשוקות ללא גבול; ואילו בטוקבקים פורחות הקינאה, השינאה והרצחנות.

וינברג סיימה את הרצאתה בתיאור שלושת המאפיינים הנוספים של העידן הדיגיטלי, ואזכיר אותם בקצרה כנקודות:

  • הטלפון הנייד (סמארטפון) כשלוחה של המיינד. מעודד התמכרות בשל היותו פלסטר על חרדות של נפרדות ופרידות, תוך שהוא חותר לביטול קשרים כתלוי קרבה פיסית ואינטימית.
  • מאפיין נוסף של הפוסט-מודרניזם היא חשיבה רלטיביסטית והעדר אמת מוחלטת. וינברג קושרת זאת להיחלשות של מה שמכונה בתורתו של לאקאן "שם האב" – סמל להפרדה בין האם לתינוק, וביסודו התשתית לחוק ולסדר בתרבות.
  • מותן של האידיאולוגיות הגדולות (והחלשות האמונה הדתית) חדר גם אל ההורות, וגרם להיחלשות הסמכות ההורית. תחושת האומניפוטנציה גוברת בתקופתנו, ההבדלים הבין-דוריים נהיים מטושטשים. המבוגרים מתקשים להסתגל לשינויים הטכנולוגיים, ומקומות העבודה מעדיפים צעירים.

***

בהמשכה של סקירה זו אציע מספר רעיונות נוספות על הדברים שעלו בהרצאות. בסוף רשימה זו אנסה להעלות שאלות קונקרטיות לרפלקסיה נוספת והמשך דיאלוג ביחס למקום שתופס הטלפון הנייד בחיינו.

הניתוח של הציורים כסימולאקרות בתיאור המקרה הוא קוהרנטי ומעמיק, אך ניתן לחשוב עליהם לדעתי בעוד דרכים. אזכיר את עבודתם של הפילוסוף ז'יל דלז בשיתוף עם הפסיכואנליטיקאי פליקס גואטארי. באופן כללי הם נותנים דגש רב לתרבות בבואם לתאר את תהליך התפתחותו של הסובייקט האנושי. הם דוחים את גישתו של פרויד לגבי אוניברסליות המודל האדיפלי, ורואים בו מקרה פרטיקולרי של מיניות – תוצר התרבות הוינאית הפוריטנית בימיו של פרויד. חשוב לציין, שגם בהגותם קיימת ביקורת חריפה על התרבות הקפיטליסטית העכשווית.

לגישתם נוכל לומר, שהטירה של דיסנילנד איננה ייצוג שהחליף את המקור, אלא אובייקט חדש שהוא חלק מההסתעפויות של יצירה וזרימה תמידית בתרבות (של המושג 'בית' בין-היתר), בדומה לשיח המשכפל את שורשיו לאורך ולרוחב, ומתוכם מצמיח שיחים חדשים.

בעזרת רעיון בסיסי זה ומוטיב הבית אתייחס לספרו של יעקב מטרי "בית לנפש". מטרי מתבסס על העמדה הויניקוטיאנית, לפיה בנוסף לפנטזיות לא-מודעות, מתקיימת מציאות פנימית בנפש שהיא מראה של מציאות חיצונית, והיא ממשית כמוה. ויניקוט, לפי מטרי, מבקש להוקיר ולכבד מציאות פנימית זו שבאמצעותה האדם מרגיש חיי במצבים שונים – בפני עצמו, בקשריו עם הזולת, ביחסיו עם העולם. הוא מבקש מהמטפל לפתח יכולת להאמין לחיים הפנימיים הללו:

"להאמין להם, משמעו לפי ויניקוט – בשונה ממוריו פרויד וקליין – לאו דווקא לחדור לתוכם, לנתח ולפרש את המסתתר מאחורי תוכניהם… אלא קודם כל ובעדיפות ראשונה – להשתלב בהם, להסכים לקיומם ולהתרחשותם, ובכך לאפשר לעצמנו רשות פשוט לחיות, להיות… השיבה הביתה היא קודם כל ניסיון לשיבה אל תחושת החיים והחיוניות, אל הספונטניות המקורית שעימה נולד היחיד."

מטרי מציין שויניקוט מתייחס אל המציאות הפנימית כ"אורות של לונדון והטלגרף". אפשר אולי לראותם כמקבילה מתקופתו של ויניקוט לאורת המסכים, לטלוויזיה ולטלפון על שלל הפלטפורמות החברתיות.

היבט חשוב אליו התייחסה וינברג בהרחבה קשור ל-'שלישי' בחווית התינוק, המיוצג ע"י האב הפיסי או, ברובד הסימבולי, "שם האב" לפי לאקאן. בגישה זו האב הוא המפריד בין התינוק לאם, והוא מייצג את מגבלות המציאות, הסדר החברתי והחוק (אך גם את התשוקה לפרוץ גבולות אילו והקונפליקט הכרוך בכך).

הפילוסופית והפסיכואנליטיקאית מרשה קאוול עוסקת בהרחבה בהכרחיות הטריאנגולציה לכינונו של הסובייקט האנושי. אלא שהיא מגדירה את מוקדי הטריאנגולציה כך: העצמי; עצמיים של אחרים; ואובייקטים בעולם החיצוני. לדידה, כל סוג של תקשורת אנושית בין שתי בריות כולל גם התייחסות לאובייקטים במציאות שמעניינות את שתיהן.

כפי שוינברג טוענת, אין ספק שהכרה בנפרדות של המטפל מהמטופל היא חלק מהותי בסיטואציה הטיפולית. ללא נפרדות לא תתכן זהות עצמית. אולם, ניתן לחשוב על נפרדות זו כפועל יוצא של העובדה שיש עולם אובייקטיבי מחוץ למטופל ולמטפל, והוא גדול ורחב משניהם. עולם אשר מאפשר, ולעיתים דורש, פרספקטיבה אל מעבר לעצמם. כך מישה המטופל לומד שכדי להיכנס לבית של שירה צריך לעבור את דלת הכניסה. לדלת יש מעין 'קוד כניסה'. כאשר שירה שואלת "מי שם?" והוא עונה "מישה!", יתכן שאז הוא מכריז על עצמו כמישהו נפרד העומד מעבר לדלת החוצצת – וזו נפתחת רק בשבילו.

***

הפסיכואנליזה עסקה מראשית דרכה בחיפוש האמת שבאדם, ודומה שהמונחים עצמי אמיתי ועצמי כוזב הם הידועים ביותר בהקשר זה. השיח המודרני, בהשפעת הגישה האקזיסטנציאליסטית, נוטה להחליף את מושג האמת של הפרט במושג האותנטיות. כך גם מיטשל ב"תקווה ופחד בפסיכואנליזה", בחלק העוסק ב'עצמי' בפסיכואנליזה, דן בהרחבה באותנטיות, ומגדיר אותה כך: "תהליך של עיבוד השיקולים והאילוצים החברתיים לכדי חוויה אנושית ואינדיבידואלית במובן העמוק ביותר. מה שמכריע את הכף הוא באיזו מידה מתאזנים ומתיישבים שיקולים פנימיים וחיצוניים, פנימי ואחר."

העידן שלנו מכונה 'פוסט-אמת' בשל השחיקה במעמדה של אמת אובייקטיבית. אווה אילוז, שהוזכרה בדבריה של וינברג, מציינת מספר התקפות מרכזיות על האמת בימינו: האחת, טוענת שאמת תמיד יחסית לערכים ולנקודת המבט של המחזיק בה; טענה שניה היא שלאמת יש אופי דמוקרטי, ולכן אין סיבה להעדיף אמת אחת על אחרת; לבסוף, זרמים פוסט-מודרניים מסויימים טענו שהאמת היא בכלל תוצר של יחסי-כוח, כלומר אמצעי של שליטה ודיכוי.

ערעורים מגוונים אלו על עצם רעיון האמת מקשים במיוחד עלינו המטפלים. כאשר לא קיימת הסכמה על עוגני האמת החיצונית, גם הקונצנזוס בנוגע לאמות המידה שעל פיהם ניתן לנהל שיחה על אמיתות פנימיות לא יכול שלא להתערער.

***

קרלו שטרנגר, שלצערנו הרב הלך לעולמו בחודש האחרון בגיל 61, מנתח בהרחבה בספרו "אני, פרוייקט מיתוג" את התרבות בתקופתנו. הוא מכנה אותה בעקבות קאנט "תרדמה דוגמטית". בספרו הוא מתאר את רשת 'הבידור-ידע' (infotainment), שבבסיסה מערכת לדירוג בני אדם, הקובעת את ערכם על-פי מדדים של הצלחה פיננסית ושל הכרה ציבורית. זהותו של 'ההומו-גלובליס' (וכיום כבר 'הומו-דיגטלוס') לא רק שהיא מתנהלת ברשת, אלא שהיא מזוהה עם הפורטפוליו הדיגיטלי שלה, הנסחר בערוצי הרשת השונים.

בספריו הוא קורא לניסוחם מחדש של ערכי הליבה בתרבות האנושית בעקבות מסורות ההומניזם, הליברליזם והאקזיסטנציאליזם. לקראת סיום,  אצטט מדבריו על פסיכותרפיה:

"ברצוני לטעון שאין גישה אחת הלוכדת את אושרה של החוויה האנושית בשלמותה… שומה על המטפלים, כמו גם על חוקרי הפסיכולוגיה, להיות בקיאים דיים בנתונים, בתיאוריות ובידע שנצברו במגוון רחב של תחומים. תרבותנו הולכת ומתרחקת מאידיאל הנאורות והתבונה… מהחשיבה נטולת היומרות, החפה מכל דוגמטיות, המוקדשת לעזרה לזולת ולהוראה לא פחות משהיא מוקדשת לחיפוש האמת. ולאידיאל הזה אין כל תחליף." (שטרנגר אצל יאלום 2011)

***

לסיום רשימה זו אציע לדוגמא מספר שאלות פשוטות (פשוטות לשאלה, אך לא בהכרח לתשובה), שכולנו יכולים לשאול את עצמנו – ולהביא לדיון – ביחס למקום שהטלפון תופס בחיינו. אולי מתוך חקירה של עצמנו נוכל להבין טוב יותר את מטופלינו ויחסם לטלפון, ואת מה שמתרחש במפגש הטיפולי בהקשר זה. אשאל אותן בחלוקה לארבעה תחומים:

תחום פיסי: מה קורה בגופנו בזמן השימוש במסך – האם אנחנו ערים עוד לסביבה או מנותקים ממנה? איך משתנה הגוף שלנו בזמן הצפיה בו, ומה משודר לאחרים בזמן זה?

תחום חברתי: כיצד התקשורת שלנו בטלפון שונה מהאופן בו אנו מתקשרים פנים אל פנים? מתי הנוכחות של מישהו מולנו פחות חשובה (או יותר) מהתקשורת בטלפון?

תחום הבחירה האישית: כמה אנחנו חופשיים להחליט מתי נשתמש בטלפון ומתי לא? איזה שימושים אנו עושים בו ומתי: פרקטיות, הנאה, שעמום, העברת זמן, מילוי חובות, סקרנות, הזכרות בעובדות, בחוויות?

תחום המשמעות: איזה משמעות אנחנו מייחסים לטלפון בחיינו, ולטכנולוגיה בכלל? האם היא מפחידה אותנו, מקלה עלינו, רק כלי עבודה? אילו רגשות וחוויות נקשרו לטלפון (בני משפחה, טיולים, אירועים)?

מקורות

א.אילוז (2019), ימי הבולשיט: מדוע למדנו להתעלם מהאמת, תרגום: מרב שמבן, עיתון הארץ, 12.09.19

ד.ו. ויניקוט (1960), משחק ומציאות, עם עובד, 2015.

א.א. מיטשל (1993), תקווה ופחד בפסיכואנליזה, תרגום: אורה זילברשטיין, תולעת ספרים, 2003

י. מטרי (2005), בית לנפש, מודן

ק. שטרנגר (2010), אני פרויקט מיתוג, כנרת זמורה-ביתן, תרגום: יוליה אלעד-שטרנגר, 2010

ק. שטרנגר (2011), הקדמה לגרסה העברית של הספר "אני מזמין משטרה" מאת ארווין יאלום, כנרת

  1. Cavell (1998), Triangulations, one's own mind and objectivity, International journal of Psychoanalysis, 79, p. 449-467.
  2. Deleuze.& F. Guattari (2009/1972), Anti-Oedipus: Capitalism and Schizophrenia, Penguin Classics

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.