כשטראומת ההגירה פגשה את טראומת הקליטה – סיפורה של הקהילה האתיופית/ טלי סימני

התפרסם על-ידי יותם קדם בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

העליות מאתיופיה לישראל נפרסו על פני מספר עשורים. העלייה של ראשית שנות השמונים כללה את המסע מאתיופיה לסודן. העלייה דרך סודן הייתה טראומטית היות והייתה הסבוכה, המפחידה והקשה ביותר. טראומה זו התעצמה לנוכח העובדה שביטחונם הפיזי של השוהים במחנות התערער מדי יום כאשר הם נשדדו, הוכו, נאנסו או נרצחו. רבים מתו כתוצאה מהתנאים הקשים והדלות במחנות הפליטים של האו", ורבים מהמתים לא זכו לקבורה נאותה. היהודים במחנות נאלצו להסתיר את זהותם היהודית.

ההגעה לישראל לוותה בהתרגשות עזה ותחושת בטחון אפפה רבים מן העולים. רובם נאלצו לעבור גיור מחמיר בשל הספק מצד הממסד הרבני ומשרד הקליטה בדבר יהדותם. ההתרגשות התחלפה במהרה בכעס ובתחושות עלבון על הדחייה. החוויה הייתה שברגע אחד נושל מהם מרכיב משמעותי של  זהותם, מרכיב שנותר קבוע לאורך חייהם ודורותיהם ושבשמו עברו תלאות. ברגע אחד טראומת העלייה פגשה ופינתה מקומה לטראומת הקליטה, והותירה נפשות רבות מצולקות. ברגע אחד, התנפצה פנטזיית האיחוד האידילית עם העם היהודי שחזר מן הגלות. ברגע אחד נוצר שבר ופיצול – אנחנו והם; שחורים ולבנים, הקהילה האתיופית והמדינה. בהמשך, הפיצול התמיד ופשה ביחסים בין הדור הראשון והדור השני, וכצפוי גם בין העצמיים השונים של הפרט.

הטרגדיה של הדור הראשון התבטאה בכמה מישורים: במישור הקונקרטי, הם נאלצו להתרגל לאורח חיים שונה לחלוטין מזה שהיו רגילים לו. נופי ילדותם הירוקים והמרחבים הפתוחים, בהם נהגו להתרוצץ והיו כל שהכירו, הוחלפו בבניינים גבוהים ובבירוקרטית אין קץ. במישור של הזהות, נוצרו דיכוטומיה ופיצול בין הידיעה והתחושה שהם שייכים לקהילה חזקה, מיוחסת, ששמרה על יהדותה באדיקות, לבין היחס לו זכו מרגע הגעתם. בהקשר זה חשוב לציין שמדובר בקהילה שהשפיעה על הנצרות האתיופית, נטעה בה שורשים יהודיים ועמדה מול המיסיון האירופי. קהילה שבאה מהמדינה הכי חזקה באפריקה. לעומת זאת, בתוך החברה הישראלית מצאה עצמה קהילה זו חווה תחושות חוסר מסוגלות, חוסר אונים ונזקקות עצומה שהובילו  לאימה וחווית הישמטות קולקטיבית.  במישור המשפחתי, העבירה הסביבה החינוכית והחברתית מסר לדור ההורים  (גם אם לא מפורש) שההורות שלהם אינה טובה דיה. מסר זה בא לידי ביטוי למשל כאשר ילדים הוסללו לפנימיות של עליית הנוער, ובהמשך באופנים שונים נוספים. הדבר תרם להתפוררותן של משפחות, לנתק ולהעמקת הפער הבין-דורי. הדור הראשון, אף שהפך מאוים, מפוחד וחסר אונים, נשא בו גם זיכרונות של חוויות פוטנטיות, התאמה והכרה בכך שלהיות אתיופי זה דבר חיובי ומקור לגאווה. אלו שהצליחו להישען על אובייקטים מופנמים חיוביים ושהיו בעלי חוסן נפשי, הצליחו להתארגן באופן שצמצם את טראומת הקליטה ואיפשר להם להמשיך לתפקד.

הדור השני, שנולד בארץ או הגיע בגיל ינקות, הוא דור שאינו מכיר ארץ אחרת מלבד ישראל. זהו דור שגדל לתוך מציאות בה נוצרו היפוכי תפקידים – הילדים מבינים יותר. זהו דור שגדל עם תחושת מובחנות ובולטות הנובעת מצבע העור השחור המתקיים במרחב לבן, ועם ההבנה שבמרחב זה צבע עור שחור  בעל קונוטציות שליליות. זהו דור שנאלץ להפנים דפוסים ארצישראליים שלעיתים היו מנוגדים לדפוסי משפחתו וקהילתו. כך, בני הדור השני מצאו עצמם קרועים בין צורך אנושי ובסיסי להשתייך למשפחתם ולדעת כי יוכלו להישען עליה בבניית זהותם, ובין הרצון והצורך להשתייך למדינה שאינה מקבלת את משפחתם ומורשתם. החיפוש אחר תחושת מסוגלות וערך הובילו פעמים רבות לרצון לטשטש את האתיופיות, להתכחש לה ואף לבוז לה ולכעוס עליה לעיתים. כך, נוצרו פיצולים בין מצבי עצמי מתנגשים, שאינם ניתנים לאינטגרציה,  ובין דור זה לדור הוריו.

דוגמא למצב דברים זה ניתן לראות למשל במקרה של ענת, ילידת הארץ, הבכורה במשפחתה. הוריה עלו ארצה במבצע משה והיא נולדה כאשר הוריה היו כחמישה חודשים בארץ. כיום, הקשר בינה ובין הוריה מרוחק, היא אינה משתפת אותם בקשייה ואינה נעזרת בהם להתמודד עם העולם. בפגישות, ענת התייחסה לכעס שלה על שהוריה לא הצליחו להסתגל ולהבין את האתגרים שהיא מתמודדת עמם, ועל כך שלתחושתה חשבו אותה  רק דרך פריזמת ההתמודדויות שלהם. "פה זה לא שם, ולא מעניין אותי מה היה שם" הייתה אומרת. ענת כעסה על אמה ועל תחושות האשמה שעוררה בה כשאמרה משפטים כמו "אתם בישראל חושבים שאתם מבינים יותר מאיתנו, בשבילך אני טיפשה". תחושות האשמה הקשות היו מתעוררות מול משפטים כמו "אם לא הייתי מתחתנת צעירה ולא היו לי ילדים גם אני יכולתי ללמוד. אבל נשארתי ככה…עובדת ניקיון". כבתה הבכורה, ענת הרגישה שהיא זו שלקחה לאמה את ההזדמנות לחיות חיים טובים יותר בישראל, היא זו שמסמלת את מה שהפסידה אמה.

יחסים משפחתיים

בקרב חלק מחברותיי ומטופלותיי ישנו עיסוק רב בזהות המגדרית ובמשמעות היותן רעיה ואמא. נשים אלו שמהרהרות על רצונן להביא ילדים או "מתעכבות" עם כך, מתארות כיצד הן נתקלות בתגובות מודאגות מצד משפחותיהן. הדבר אינו שונה מאוד מהמתרחש בשאר החברה הישראלית, אך ההבדלים בהקשר זה בין נשות הדור השני של יוצאי אתיופיה ונשות הדור הראשון הם גדולים ובאים לידי ביטוי באפשרות נשות הדור השני לבחור את בני זוגן, ביכולתן  לעצב את הזוגיות שלהן ולהשפיע על ההרכב המשפחתי ובבחירה באימהות ובהרחבת מודל האימהות.

החברה האתיופית הינה חברה פטריארכלית. בקרב היהודים שחיו בכפרים, מערכת היחסים המשפחתית הייתה ברורה; הגבר היה ראש המשפחה, בעל הסמכות העליונה והמפרנס העיקרי. האישה הייתה אחראית על חינוך הילדים, וטיפול במשק הבית. הילדים יועדו לתפקידים הללו עוד מגיל קטן: בנים ליוו את אביהם בזמן המרעה וילדות ליוו את אימותיהן בעבודות הבית. בקהילות היהודיות, ההחלטה על נישואין התקבלה לרוב ע"י ההורים או הסבים. זאת בהתאם להיכרות בין הצדדים, לייחוס המשפחתי ולאחר שווידאו שאין קירבה משפחתית. במעמד הנישואין, האישה עברה מאחריות אביה לאחריות בעלה.

עם העלייה ארצה, ההבדל בין תפיסת תפקיד האישה האתיופית ותפקיד האישה הישראלית היה בולט ואולי אף מבהיל עבור גורמי הקליטה והטיפול בארץ. נראה כי האישה האתיופית נתפסה בעיניי הממסד כאישה אנאלפבית, חלשה, מוכה, לא קומפטנטית ושיש לעזור לה. לכן, פותחו תכניות שלוו בחשיבה על העצמת האישה ממוצא אתיופי ושינוי מעמדה בתוך המשפחה. תכניות אלו סייעו לנשים להבין את האפשרויות שיש בידן במסגרת החברתית החדשה ולשנות את תפיסתן והתנהלותן בתוך המשפחה. באופן דומה לקהילות מהגרות אחרות, הנשים יצאו לעבוד מהר יותר והשתלבו באקדמיה באחוזים גבוהים יותר. לצד זאת, הגברים ממוצא אתיופי לא קיבלו תמיכה מספקת לשינויים שהתרחשו במעמדם, במעמד בנות זוגן ובמבנה המשפחתי שלהם. למעשה, נוצרה תחושה כי העצמתן של הנשים נעשתה על חשבון הגברים. ניתן לומר שבקרב משפחות רבות נוצר מעין היפוך של יחסי הכוחות הזוגיים. כך, נותרו הגברים משוללי הסמכות, חלשים ופגועים לצד נשים פעלתניות, סתגלניות ומועצמות.

הילדה ממוצא אתיופי שגדלה בישראל, גדלה בחברה בה לאישה יש אפשרויות בחירה באשר לעתידה. מגוון האפשרויות הושפע גם מהמשפחה המורחבת וההורים הספציפיים להם נולדה וגם מהסביבה הרחבה יותר כגון בית הספר והשכונה בה גדלה. אני מוצאת שנערות ובחורות צעירות רבות מנסות לבסס את מעמדן וערכן העצמי באמצעות יכולותיהן והישגיהן כפי שהם נמדדים בעולם המערבי. יותר נשים ממוצא אתיופי מתחתנות בגיל שנחשב במשפחותיהן מאוחר לעומת שנים קודמות. כמו כן, מספר הנשים הלומדות באקדמיה ואף ממשיכות לתארים מתקדמים גדל ביחס לשנים קודמות.

אורית, 35, רווקה, סטודנטית ללימודים מתקדמים, מתארת במפגשינו את הקושי להיות "גם וגם"; גם אקדמאית מצליחה ואשת קריירה וגם רעיה ואמא. היא מתארת כיצד בשיחות עם אמה, זו מתקשה להבין את בחירותיה. "אמא שלי שלא יודעת קרוא וכתוב ולא למדה אף פעם בשום מסגרת, מתרגשת מזה שאני מתפרנסת מעבודה שהיא לא נקיון. אבל מצד שני, היא לא מבינה מה זה למידה. מבחינתה אני נחה, אני לא יכולה להיות עייפה כי ללמוד זה אומר שאני קוראת והיא לא מבינה שזה קשה ומעייף. אני נגנבת מזה. היא לא מבינה שאני מתעייפת, שזה עושה אותי רעבה, זה מטריף אותי. מצד אחד היא רוצה שאני אלמד ואתפתח וזה חשוב ומצד שני נדמה לה שזה קל ולא מעייף וזה טוב רק עד גבול מסוים ולא חשוב מספיק כדי לשלם מחיר. בשבילה אני לא אהיה אישה באמת עד שאני אתחתן ויהיו לי ילדים".

בעליות הראשונות בלט השוני בתפיסת הדינמיקה המשפחתית ויחסי הכוחות בתוכה. התפיסה האתיופית המסורתית, המציבה את ההורה במרכז, הוחלפה בתפיסה המערבית, המציבה את הילד במרכז. פרקטיקות חינוכיות שהכירו ההורים, הפכו לאסורות ולא רלוונטיות. בהיעדר היכרות עם פרקטיקות אחרות התקשו ההורים לבסס את הסמכות ההורית שלהם. הדבר דומה ל"לקיחת" ההגנות ממטופל. התפוררות הסמכות ההורית התעצמה לנוכח העובדה שהורים נעזרו ונשענו יותר על ילדיהם, שכן אלו רכשו את השפה מהר יותר.

הבדלי שפה

שפה משותפת היא הדבר הבסיסי שמאפשר לנו להיות בתקשורת ובחיבור עם הסביבה. ביומיום, היא מובנת מאליה ואנחנו לא מקדישים זמן למחשבה אודותיה. השפה מאפשרת לנו להבין אחד את השני, לדמיין, לחשוב באופן סימבולי וכד'. במשפחות עולות ומהגרות רבות אחד הפערים המשמעותיים הוא הפער השפתי. כך גם עבור יוצאי אתיופיה. בקרב משפחות רבות, ככל שההורים היו מבוגרים יותר, כך הם התקשו לרכוש את השפה העברית והפער בינם ובין ילדיהם העמיק. למעשה, בתים רבים היו דו- לשוניים אך בצורה מפוצלת; דור ההורים דיבר אמהרית ודור הילדים דיבר עברית. ההורים עשו מאמץ לרכוש את השפה העברית אך היא הייתה קלוקלת והם דיברו עם מבטא, מה שפעמים רבות עורר מבוכה אצל ילדיהם. דור אחד לא שלט בשפתו של השני ולהיפך, מה שהקשה על התקשורת ומערכת היחסים ביניהם. בקרב הורים רבים עלו תחושות של חוסר אונים ותסכול וכתוצאה מפערי השפה, התרחשו חילופי תפקידים. הילדים תיפקדו כדמויות הוריות, ליוו את הוריהם ותרגמו עבורם.

עדי, 31, הגיעה לטיפול בעקבות אובדן במשפחה. האובדן היה קשה עבורה והיא חשה כי היא מתקשה לעכל אותו באופן וזה פוגע בכל המישורים בחייה. בפגישות שוחחנו על האופן בו גדלה; אמה ילדה אותה כשהייתה בת 45 , כשעדי היא הילדה ה12 במשפחתה. אמה של עדי אינה דוברת עברית כלל ובהמשך הטיפול היא תיארה כיצד הדבר השפיעה על ילדותה. "היא מעולם לא באה לבית הספר, מה יש לה לבוא? היא לא מבינה". בהמשך סיפרה כיצד נאלצה לקבוע לה תורים לרופאים וללוות אותה "למה ילדה צריכה לשמוע מה קורה עם אמא שלה אצל הרופא? מה אני צריכה לגלות שיש לה סרטן?" שאלה באחת הפעמים. "זה הפוך ממה שאמור לקרות. זה יכול להיות מכעיס אבל גם מפחיד" השבתי. האובדן שחוותה עדי הציף והדהד את האובדנים הסימבוליים שקרו שנים קודם. כך, התאפשר שיח על האובדן של ילדותה, על אובדן הפנטזיה של האם המבינה, המכילה, המטפלת, על אובדן הפנטזיה להיות כמו חברותיה. עבור עדי הדמות האימהית המופנמת הייתה דמות חלשה, חסרת אונים, נזקקת וכזו שלא ניתן להישען עליה.

במפגשים טיפוליים ראשוניים כשאני פונה למבוגרים, אני פונה אליהם באמהרית. האמהרית שלי בינונית אך משתפרת ובדיבורי ניכר המבטא הישראלי. התגובות לאמהרית שלי המהולה במבטא ישראלי מגוונות. לעיתים, היא מעלה גיחוך ואפילו אמירות דוולואטיביות כגון "אני לא מבין. את מדברת עברית או אמהרית?" או "איזה חמודה, את מדברת כמו ילדה". לעיתים, מעריכים את המאמץ שלי. היכולת שלי לדבר את שתי השפות, עברית ואמהרית, או לפחות להבין את שתיהן בצורה טובה, מאפשרת לי פעמים רבות להיות מתווכת בין הדורות.

הטיפול במשפחת אינגדה הינו עבורי טיפול מאתגר, המגלם בתוכו את המורכבות של הבדלים בין-דוריים ואת ההשלכות של העדר השפה המשותפת. דבי בת החמש גדלה בבית סבתה מצד אמה, פנטה, ולא מתקיים קשר בינה ובין אמה. פנטה יודעת לדבר עברית בסיסית ביותר באופן שאינו מאפשר לה לנהל שיחה שלמה בעברית. היא מבינה יותר מאשר מדברת ולכן, מתקשרת עם דבי באמהרית. לעומתה, דבי מדברת עברית בצורה שוטפת ומדברת אליה רק בשפה זו. כלומר, הן אינן מתקשרות באותה השפה. הטיפול הינו טיפול דיאדי. בפגישות הטיפול הראשונות מצאתי שאני מתקשה להסביר להן מהו טיפול פסיכולוגי בשל הבדלי השפה. אך, ניכר היה כי עבור פנטה האפשרות לקיים מפגשים גם באמהרית הייתה חשובה. תחילה, דבי התייחסה לכך בכעס. כך למשל, בכל פעם שפניתי לסבתה באמהרית, הייתה נוגעת בפניי ומסיטה אותן להתייחס אליה ולדבר בעברית. חוויתי אותה מבקשת ממני להיות מכווננת לצרכיה, בשפה שהיא שולטת בה, שאהיה רק עבורה. היא הרבתה לספר לי סיפורים, לשאול שאלות, לבקש שאקריא לה סיפורים ואלמד אותה לשחק במשחקים השונים. כאילו הייתי עבורה מעין אם שמלווה את ילדתה בשלבי ההתפתחות השונים בחייה. אך כך, השתחזרה החוויה של הסבתא שהיא מודרת, אינה חשובה ואינה קומפטנטית. חוויה אשר מתעצמת מתוך ההשוואה אליי. חשתי את התסכול שלה לנוכח העובדה שיש בה גם טוב לתת, אך דבי אינה מעוניינות לקבל. חשתי חמלה כלפיה והתעוררו בי תחושות אשמה. מנגד, הרגשתי אמפתיה והזדהות עם דבי הקטנה.

כשהייתה דבי מספרת לי על אירועים שהתרחשו, הייתי שואלת אם שיתפה את סבתה. בחודשים הראשונים הייתה משיבה "היא לא מבינה". הקושי של פנטה להבין לעיתים את דבי אינו רק קונקרטי אלא מגלם בתוכו את חוסר ההבנה של העולם שבו חיה דבי, ואת המיומנויות להן זקוקה כדי לשרוד ולהצליח בעולם זה, במובנן העמוק. למשל, פנטה יודעת שחשוב ללמוד ולרכוש השכלה אך היא אינה יודעת כיצד זה מרגיש או מה נדרש.

הרגשתי שעבודתי על הקשר ביניהן חשובה וכי חשוב עבור דבי ועבור פנטה שהשנייה תופנם כדמות רב גונית, שיש בה גם חלקים חיוביים. הקפדתי לדבר בחדר גם אמהרית וגם עברית ותמיד גם לדבי וגם לסבתה. בטיפול, הייתי אקטיבית ועירבתי את פנטה בכל דבר שדבי ביקשה לעשות. תחילה, כשהייתה מציירת, הייתי נותנת לפנטה דף וטושים ומבקשת ממנה להצטרף. ניכר היה שהיא נרגשת כמו ילדה אך נבוכה "אף פעם לא ציירתי, אני לא יודעת" וכך מאשרת את מה שדבי יודעת – אין לה את הכלים להתמודד עם עולמה ולסייע לה. מצאתי את עצמי רוצה לגונן ומתגייסת להרגיע "הכל תמיד קשה בהתחלה. בואי נחשוב מה היית רוצה לצייר. אפילו משהו מוכר ופשוט". היא בחרה לצייר שמלה אתיופית. בהמשך, ביקשתי מדבי להזמין אותה להצטרף ליצירות שעשתה ועודדתי אותן לבחור יצירות שיוכלו לעשות יחד ולהיתרם אחת מהשנייה. הן בחרו בהכנת צמידים מחרוזים. כך, יכלו ליצור חוויות ילדיות משותפות, מיטיבות ובלתי תלויות בשפה.

מטפלת חומה – מטופלת שחורה

היותי מטפלת ממוצא אתיופי מהווה אתגר עבורי ועבור מטופליי; אתייחס תחילה למטופלים שהינם ממוצא אתיופי. עבור מרביתם אני הדמות הטיפולית החומה הראשונה שהם פוגשים. במבט ראשון אני דומה להם. כמטפלת ברורה ההכשרה שלי ולמרות צבע עורי השחום, אני ממוקמת בצד של בעלי הסמכות והכח. צבע עורי הבהיר יחסית למוצאי בשילוב עם שיערי המתולתל (ולא מקורזל) מעלה שאלה בדבר מוצאי ולא פעם כשאני מתהלכת ברחוב מסננים לעברי עוברי אורח מבוגרים באמהרית "את משלנו?" – שאלה שתשובתה אינה תמיד פשוטה עבורי. עבור מטופלות צעירות אני מרגישה שיש בי הפוטנציאל להיות דמות חיובית להזדהות; אך, אני עלולה להיות גם דמות אשר מהדהדת את הפער ביני ובינן או ביני ובין אמן. מטופלים ממוצא אתיופי מקדישים חלקים רבים מהפגישות שלנו לבחון באיזו מידה אני דומה להם ובאיזו מידה אני מבינה אותם.

חן, נערה יפהפייה בת 15, עסקה רבות בזהות האתיופית שלה כמקור לדחייה ולגזענות שהיא חווה בבית הספר. כמו כן, היא עסקה בעיצוב הזהות שלה ובשאלות של שייכות. היא התחבטה רבות בשאלה – מה היא יותר? אתיופית או ישראלית? כאשר היא מתקשה להכריע. נראה היה כי תחילה חן מסתכלת על זהויות אלו כזהויות מתנגשות וסותרות. להיות ישראלית משמעו להיות חלק, להיות מקובלת, להיות מצליחה אך גם להיות לבנה. להיות אתיופית משמעותו להיות שחורה ודחויה. הרגשתי שבמקום זה חן בוחנת האם אני מודל שמייצג אינטגרציה בין שתי הזהויות ופעמים רבות היא ממקמת אותי בצד הלבן – זה שקל לו, הצד המוצלח שלא מפעילים עליו סטריאוטיפים. בפעמים אחרות, היא מביעה משאלה לתאומות איתי ולהזדהות שלי איתה.

חן: שלומית מהממת! היא הכי יפה שיש.

אני: כן? מה עושה אותה כ"כ יפה?

חן: לא יודעת היא יפה כזאת…

אני: תתארי לי איך היא נראית

חן: היא יפה, מתולתלת בהירה כזאת. כמוך.

אני: כמוני?

חן: צוחקת. כן, את גם בהירה עם שיער מתולתל.

איזה כיף לכן שיש לכן שיער כזה.

אני: למה?

חן: כי יותר קל לכן

אני: למה את מתכוונת?

חן: קל לכן יותר לסדר את השיער, יש לכן שיער מהמם אתן לא צריכות החלקות וזה.

בטח גם עליך לא יודעים שאת אתיופית ישר.

אני: ועלייך רואים?

חן: כן. את בהירה אני יותר שחורה ממך

אני: את יותר כהה ממני. ישר מזהים מה המוצא שלך ועליי אולי לא בטוח.

חן: גם לך היו קוראים כושית?

טלי: את שואלת אם אני מכירה את התחושה… אם גם לי זה קרה

מטפלת חומה – מטופלת לבנה

המפגש שלי עם מטופלים שאינם ממוצא אתיופי גם הוא מורכב עבורי. בתחילתו של כל טיפול חדש אני מוצאת את עצמי מהרהרת ודרוכה, האם המטופל החדש יתייחס למוצאי. חלק מהמטופלים התייחסו לכך וחלק לא. ידוע כי טיפול מיטיב ככל שיהיה, הינו תהליך מורכב. גם בילדים וגם במבוגרים מתעורר הפחד מתלות או קושי גדול מול הזדקקותם לאחר. לא פעם דוולואציה היא מנגנון ההגנה המשמש להתמודדות עם הפחדים והקשיים הללו. מולי דוולואציה זו מתבטאת לא פעם ביחס למוצא שלי, ומתוך ההקשר הפעיל של יחסי הכוחות בחברה הישראלית.  יחסי הכוחות הללו, כפי שהם מוכרים בחברה, מתערערים ומתהפכים בחדר הטיפולים מולי; כאן, אני בעלת הסמכות והכח ואילו המטופלים הם שנעזרים בי. כך למשל, אחת המטופלות הראשונות שלי בפרקטיקום הציעה שאבדוק עם הוריי אם קיבלו תרומה ממשפחתה. מטופלת אחרת דיברה בפגישות על כמה שחורים מכוערים בעיניה וכי לא ניתן לראות את תווי הפנים שלהם כלל. אמירות מסוג זה הן קשות עבורי ומהדהדות חוויות אישיות וקהילתיות מטלטלות.

שיר, בת 10 הגיעה לטיפול בשל הרטבת לילה וחרדות. מיד עם כניסתה לחדר היא אמרה:

שיר: אמא שלי אמרה לי שאת מתולתלת, שאת נחמדה ושאת שחומה

אני: ומה את חושבת על זה?

שיר: האמת היא שהייתי מאוד סקרנית לדעת איזה שחומה את. מאיזה עדה את?

אני: מה את חושבת?

שיר: אני לא יודעת אולי את תימניה, אולי עיראקית אולי את פרסיה. אני רק יודעת דבר אחד שאם את אתיופית אני אמות במקום

אני: כן? למה?

שיר: כי אתיופים מפחידים אותי. הם ממש מפחידים אותי! אצלנו בשכונה הם רק הולכים מכות. אני לא יכולה להיות עם אתיופים, את לא יכולה להיות אתיופית כי אני לא אוכל לחזור אליך. אולי את בכלל טריפוליטאית כמוני….

אני: אז אם אני אתיופית אני ממש שונה ממך ואני אלימה ומפחידה אבל אם אני טריפוליטאית אז אולי אני דומה לך ורגועה כמוך

שיר: אוקיי, אז את טריפוליטאית

אני: אוקיי, אז אני יותר דומה לך

 

עבודתי עם הקהילה האתיופית והמפגש עימי כמטפלת ממוצא אתיופי מזמין שאלות והתמודדויות רבות. לא פעם כאשר מדברים על טיפול רגיש תרבות, התחושה שעולה בי היא שהשיח מסתיים בהכרות עם עולם הבריאות האתיופי ובהבדלים בין- תרבותיים. בפעמים אחרות, השיח גולש לעיסוק סוציאלי ומעני רווחה ופחות עוסק בהשפעות של היות חומים או שחורים במרחב לבן על העולם הפנימי של הפרט, על תהליכי בניית זהות, על ההזדהויות ועל ההשלכות הרגשיות של דינאמיקה זו. ככל שהזמן חולף ואני צוברת יותר ניסיון, אני לומדת להתמודד טוב יותר עם החוויות הרגשיות שמפגש עם מטופלים מזמן לי. אני מקווה שבהרצאה זו נתתי לכם הצצה לעולמי הפנימי ולזה של מטופליי.

 

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.

אירועים קרובים