טיפול מודע תרבותית: מה לא רואים כשהקליניקה צבועה בלבן?

התפרסם על-ידי עופר מאורר בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

מאת ד"ר אסתר רפפורט

הרצאה שניתנה בכנס "מעגלים התייחסותיים” 2013

ד"ר אסתר רפפורט, פסיכולוגית קלינית, תל אביב

אני שמה לב שההרגשה שלי מאוד שונה כשאני מקיימת דיון בנושא טיפול מודע תרבותית כאן בישראל לעומת בארה"ב. ישראל וארה"ב הן חברות מאוד דומות. שתיהן חברות מהגרים רב תרבותיות, בשתיהן חיות זו לצד זו קבוצות אתניות מרובות שלא נהנות מאותן פריבילגיות ומתקיימים ביניהן פערים מאוד עמוקים בסטטוס ובגישה למשאבים . בשתיהן התרחשה בעבר וממשיכה להתרחש בהווה אלימות פיזית וממסדית כלפי בני אדם כפונקציה של השתייכותם האתנית. בשתי החברות לא רק הסטטוס הסוציואקונומי של האדם אלא גם המשאבים הפסיכולוגיים שיכולים להיות לו- כגון הערך והבטחון העצמי, חוויה בסיסית של מוגנות, תקווה לעומת חוסר אונים, ועוד- מושפעים מאוד מהשתייכותו האתנית-לאומית-תרבותית.

ההבדל הגדול בין שתי החברות – שאיננו מוחלט, כפי שנראה מיד, אך בכל זאת מאוד משמעותי – הוא העמדה של מקצועות בריאות הנפש ביחס לפערים האלו. בארה"ב, מודעות תרבותית/רגישות תרבותית הפכו להיות חלק מסטנדרט הטיפול והאתיקה המקצועית בקרב מקצועות שעוסקים בטיפול רגשי. היכולת של המטפל/ת להתייחס ולהכיר בהבדלי התרבות נתפסת היום, לפחות בחלק ממדינות ארה"ב, כלא פחות חשובה מהכשרה קלינית גרידא, ולא ניתן לזכות ברשיון מקצועי בפסיכולוגיה קלינית, עבודה סוציאלית או פסיכותרפיה מבלי להוכיח יכולת זו, שמכונה "כשירות חברתית" ( (сultural Competence. למשל, איגוד הפסיכולוגים האמריקאי, APA דורש כתנאי הכרחי להכרה בתוכניות לימוד בפסיכולוגיה קלינית העברת קורסי חובה אקדמיים בנושאי תרבות ורב תרבותיות.

אך מה זה בדיוק כשירות חברתית, ואילו תכנים ראוי שילמדו בקורסי החובה האקדמיים בנושאי התרבות או בסמינרים במקומות התמחות? על כך אין הסכמה. קיימים כיום חומרי-לימוד פסיכולוגיים איכותיים שנוגעים בנושאים קריטיים ורגישים שקשורים לתרבות, כגון תהליכי כינון הזהות התרבותית (כולל זהות לבנה) בחברה רב תרבותית, יחסי כוח בין קבוצות בחברה והשפעתם על הפרט, השפעות פסיכולוגיות של השתייכות לקבוצת מיעוט כמו לחץ מיעוטים וגזענות מופנמת, עבודה עם הבדלים תרבותיים בין מטפל למטופל, וניתוח קליני-תרבותי אינטגרטיבי של הקשיים שחווה המטופל.

בחלק מהתוכניות, התכנים האלה נלמדים, והסטודנטיות יוצאות עם יסודות של גישה ביקורתית ביחס לתהליכים החברתיים-תרבותיים שמעצבים את הנפש של המטופלת. אך בתוכניות אחרות, נעשה שימוש בספרי לימוד אחרים, פשטניים יותר, שמדגישים בעיקר את המאפיינים הסטראוטיפיים של המגזרים השונים – כגון, השחורים הם יותר קולקטיביסטיים מהלבנים, למקסיקנים יש ערכים משפחתיים חזקים – ושואפים בעיקר להעניק לסטודנטים יחס ליברלי של סובלנות וקבלת השונה – בצורה א-היסטורית ומבלי להתעמק בדינמיקות הכוח והדיכוי בחברה (במילים אחרות, מבלי לתת את הדעת על כך שה"שונה" תרבותית הוא אף פעם לא שונה ושווה, תמיד יש גם קונוטציות של הבדלי סטטוס, כוח ומשאבים). בתוכניות לימוד מסוג זה יש נטיה להימנע מהתמודדות עם שאלות מורכבות כגון איך מתרחש המפגש בין האינדיווידואלי-אישיותי לבין הנורמה התרבותית, מה המשמעות של זהויות תרבותוית היברידיות, באיזה אופן הסטיגמות איתן גדל המטפל השייך לתרבות הדומיננטית, יוצרות אצלו עיוורון, ואיך יוכל לפתח מודעות אליהן.

לעתים קרובות, גם קורס רדוד ביותר שמשתמש בחומרי לימוד פשטניים ומשטיחים, בכל זאת מאפשר למידה כלשהי – כי במסגרתו ניתנת לסטודנטית הזדמנות להיחשף לחוויות התרבותיות של אחרות, השונות ממנה – למשל, לסטודנטית לבנה מזדמן לשמוע על חוויות הגזענות היומיומית שעוברת סטודנטית שחורה – וכן לנסח חוויה תרבותית שלה עצמה. אך לעתים התכנים הדידקטיים הדלים למעשה סוגרים שיח ומנציחים דעות קדומות על המהות השונה של האחר ועל עליונותה הלא המוטלת בספק של התרבות והמערבית, כולל התאוריות הפסיכולוגיות שהיא הולידה.

על כן, כאשר אני מדברת על נושא של טיפול מודע תרבותית עם מטפלים אמריקאיים, התחושה שלי היא שמצד אחד אפשר להניח חשיפה קודמת לתכנים והסכמה בסיסית שלא ניתן לטפל בלי לדעת להתייחס לעניינים התרבותיים – ומצד שני, שיתכן מאוד שההתייחסות אל הנושאים התרבותיים תהיה מהותנית ורדודה, ואצטרך להפריך מיתוסים שבעיניי הם מסוכנים ומזיקים. התחושה היא: יש שפה משותפת אך כנראה שאצטרך להתווכח הרבה.

בישראל, לעומת זאת, המצב שונה. כאן השפה הפסיכולוגית ממשיכה להיות לבנה לחלוטין, ללא התייחסות כלשהי לכך שהחברה שבתוכה הפסיכולוגים הישראליים פועלים אינה אירופאית\לבנה בכלל. תוכניות הכשרה בפסיכולוגיה קלינית ופסיכותרפיה לא מעבירות קורסי חובה ואף לא קורסי בחירה בנושאי תרבות. נושאים אלו לא זוכים להכרה ולדיון בכיתות לימוד ואף לא בקבוצות הדרכה מקצועיות. מטפלות שמבינות את החשיבות של הזהות התרבותית והבדלי התרבות בין המטפלת למטופלת, חושבות על נושאים אלה לבד, בתוך ואקום תאורטי, ללא יכולת להישען על תאוריות וטקסטים קיימים כי אין כל מודעות לקיומם. (תארו לעצמכם כיצד היינו מרגישות לו היינו נאלצות לנתח מקרה קליני בכוחות עצמנו, בלי מודעות כלשהי לקיומן של התאוריות של פרויד, קליין, וויניקוט, קוהוט – זה כמו להיאלץ להמציא מחדש את הגלגל. ברור שלחשוב על תופעות מורכבות ללא האפשרות לשאוב מתאוריות קיימות, יפגע בעומק החשיבה וההבנה).

היתרון של המצב כאן בארץ הוא בכך שלא נעשה עידוד מכוון של חשיבה סטראוטיפית. מכיוון שלא מלמדים את הנושאים האלה כלל, לא מעבירים תכנים שעלולים לחזק גזענות, ואין צורך להשקיע אנרגיות בהפרכת הנחות יסוד בעייתיות. החיסרון הוא, כמובן, שלא קיימת אף לא מודעות בסיסית לכך שעל מטפל רגשי לדעת ולהבין שהשתייכות לקבוצה תרבותית כזאת או אחרת בישראל משפיעה על כל היבט של החוויה האישית, והיחסים הבין-אישיים שאנו מנהלות – כולל בחדר הטיפולים. כל אינטראקציה בין-אישית היא גם אינטראקציה בין-קבוצתית, במובן זה שאנחנו מתייחסות לאחר הניצב מולנו בהתאם לתכתיבים התרבותיים של האופן בו אדם השייך לקבוצה שלי צריך להתייחס לאדם השייך לקבוצה שלו. ולכן לא ניתן להגיע אל האיכות המקצועית שאנחנו שואפות להגיע אליו כמטפלות – כלומר, מודעות למניעים הלא מודעיים ולדפוסים האישיים – מבלי להתייחס ולהכיר את התכתיבים התרבותיים האלה.

העדר השיח התרבותי בפסיכולוגיה והפסיכותרפיה הישראלית מקשה מאוד להעלות את הנושאים הללו לסדר היום – קשה לדבר על הלא מדובר. אני רוצה להאמין ולקוות שהפורום ההתייחסותי הוא מרחב מקצועי מתאים לפתיחת השיח הזה. אני מאמינה שפרקטיקה התייחסותית אתית בחברה רב תרבותית כמו ישראל מחייבת התייחסות מושכלת, מעמיקה ומבוססת מבחינה תאורטית אל מגוון נושאים תרבותיים. תאוריה קלינית שמייחסת חשיבות כה רבה להקשר החברתי בו שוהה הסובייקט פשוט לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מסוגיות אלו. בחברה רב תרבותית, כל מפגש בין-אישי עשוי להיות בין-תרבותי, והבנת הרקע התרבותי והזהויות התרבותיות של המטופלת והמטפלת היא לעיתים קרובות חיונית להבנת חווית המטופלת והדינמיקה בחדר הטיפולים.

החלטתי להביא לכאן מספר רעיונות, בליווי תאורי מקרה שממחישים אותם, של תאורטיקניות התייחסותיות שכתבו על טיפול מודע תרבותית. התלבטתי מאד בבחירה, שכן יש לא מעט טקסטים מעניינים של תאורטיקנים התייחסותיים ידועים ומכובדים, כולל Analyst in the Inner City (2009) של ניל אלטמן ואוסף תאורי מקרה מרתק שכותרתו With Culture In Mind בעריכה של מוריאל דימן (2011). לאחר התלבטות, החלטתי לתת קול לשתי אנליטיקאיות התייחסותיות שהן פחות מוכרות בישראל – קימברלין לירי וג'ניס בנט – שתיהן אמריקאיות שחורות. להציג דווקא את העבודה שלהן בעיניי הוא אקט סימבולי – קולן של פסיכואנליטיקאיות שחורות פחות נשמע, גם בארה"ב אך במיוחד בישראל, וחשוב לי שהוא יישמע יותר. למחברות האלה יש הרבה מה ללמד אותנו, גם כפסיכואנליטיקאיות, גם כנשים שחורות, וגם (ובעיקר) כפסיכואנליטיקאיות שחורות.

קימברלין לירי היא מנהלת השירות הפסיכולוגי לסטודנט באוניברסיטת הרווארד. למזלנו הרב היא כתבה המון על יחסי גזע בטיפול. במאמר שלה1 היא מתארת שחזורים שקשורים לגזע בטיפול דינמי. היא מדברת על פלישות של דינמיקות חברתיות שקשורות בגזע לקשר הטיפולי. עיבוד של שחזורים אלו יכול, לטענתה, לאפשר הבנה של חוויות הגזע והאינטר-סובייקטיביות שלהן. לירי טוענת שבארה"ב של היום, רוב חוויות הגזע שהאנשים חווים (בין אם הם "צבעוניים" ((people of color או לבנים נותרות בגדר מה שדונל סטרן כינה (בהקשר אחר) חוויה בלתי מנוסחת. (Stern, 2003)(unformulated experience) חוויה בלתי מנוסחת היא חוויה שאנחנו מודעים לה מודעות התחלתית אך טרם חשבנו עליה או שיתפנו בה את האחר, על כן היא נשארת מעורפלת ואיננו בטוחים לגביה – בדומה לקווי מתאר של חפצים מוכרים כשרואים אותם באפלה.

השיח הציבורי מאפשר דיבור רק על היבטים מאוד מסויימים של יחסי הגזע, שהם גם היותר נראים לעין. לדוגמא, מתאפשר דיבור על פריבילגיות ועל דיכוי. אך חוויות רבות שקשורות בגזע נחוות באינטימיות הפרטית של האדם ואינן נראות לעין. למשל, חוויה שחווה, באופן יומיומי, ילדה שחורה שמסדרת את השיער שלה – שנראה שונה מהשיער של הדוגמניות והשחקניות בסרטים – נשארות לא מדוברות. חוויות כאלה, שאינן מנוסחות, כוללות מקרים רבים של התמודדות פנימית עם מיקרו-אגרסיות ומיקרו-טראומות שנשים שחורות חוות אותן במרחב הציבורי – כל הסיטואציות בהן האישה מרגישה שהיא נתפסת באופן מאוד שונה מהאופן בו הייתה רוצה להיתפס. מיקרואגרסיות הינן ביטויי גזענות יומיומיים, עדינים אך חוזרים ונשנים, שנעשים לרוב ללא מודעות וללא כוונה לפגוע, ושקשה להצביע אליהם או להעלותם למודעות (Sue et al, 2007). הצטברות של חוויות כאלה מערערת את העצמי וגורמת לפגיעות נרקסיסטית. את התחושות שמתלוות קשה מאוד לבטא בדיבור כי הן יומיומיות ומצטברות וזאת המציאות היחידה שהאישה השחורה מכירה. המיקרואגרסיות הבלתי מעוכלות ובלתי מנוסחות האלה ישתחזרו גם בטיפול.

לירי (Leary, 2000) מביאה דוגמא של מטופלת שלה, אישה שחורה בת 50, שעוקצת אותה בפגישה כשהיא אומרת לה שלא לשנות את שם משפחתה לאחר נישואים היה "דבר לבן" לעשות. היא מנסה לבחון האם לירי "באמת שחורה", על ידי כך שהיא מנסה לברר באיזה מכללה היא למדה, והאם היא מכירה את המכללות בדרום בהן למדו רק בנות שחורות. לירי מתעצבנת ואומרת לה לבדוק את החלון של האוטו שלה, עליו יש את המדבקה של המכללה בה למדה.

בפגישה הבאה, השתיים מנסות להבין מה קרה בינהן. המטופלת מעלה השערה שמה שהיא למעשה ניסתה להבין כשהיא שאלה את לירי האם היא באמת שחורה זה האם בעלה לבן. היא ממשיכה לדייק: לא, זה עדיין לא זה… "רציתי להבין איך את עם בעלך. דרך זה אדע מי את באמת". "תדעי את המהות שלי?" לירי שואלת. אז המטופלת פורצת בבכי ומשתפת את לירי בכך שהסיבה האמיתית שהתחתנה עם בעלה לשעבר הייתה הצבע הבהיר של עורו. היא חשבה על זה בינה לבין עצמה אך מעולם לא שיתפה איש. כך, עיבוד השחזור מאפשר למטופלת לפגוש את הגזענות המופנמת שלה, שבאה לידי ביטוי בבחירה בגבר בהיר.

מה המטרה, לפי לירי, של העבודה הטיפולית עם שחזורים שקשורים לגזע? יש כמה. אחת המטרות היא לאפשר למטופלת להבין לעומק את החוויה שלה. מטרה נוספת היא לעשות פירוק (דה-קונסטרוקציה) של הסטראוטיפ או הדעה הקדומה שהתממשה בחדר – לא בשאיפה לסלק אותה, אלא בשאיפה להבין את ההשפעה שיש לה על חייה של המטופלת. לירי סבורה שהנכונות של האנליטיקאית להיות כנה לגבי האמונות והעמדות הרגשיות שלה – כגון, נכונותה להודות בכך שהיא חוששת להיתפס כגזענית או, לחליפין, לא רוצה להרגיש מודרת – יכולה לסייע בעבודה עם שחזורים מהסוג הזה.

במאמר אחר שלה2, היא עוסקת בפגיעה שקשורה בגזע ותקנתה. לירי בוחנת את הקשר בין גזענות לאהבה. אהבה רומנטית, היא טוענת, זאת מערכת פתוחה. האוהב משתחרר מהמחסומים הפסיכולוגיים ומגלה יכולת לשנות כיוון בחיים. האוהב מתייחס אל הנאהב כאל ייחודי, ומתאים את עצמו אל הייחודיות הזאת. הנאהב מרגיש שרואים ומזהים אותו.

לעומת זאת, בגזענות, ההכרה בייחודיות של האדם נמנעת. במקום להיתפס כייחודי, האדם נתפס קודם כל כחלק מקבוצה מסויימת, בעלת מאפיינים ידועים מראש, שהם דוחים ולא רצויים. אין מקום לזיהוי אמיתי. אפשרות הביטוי העצמי, והצמיחה שהייתה יכולה להתאפשר דרכו, נחסמת. גזענות, היא אומרת, להבדיל מאהבה, זאת מערכת סגורה. האם, ובאיזה אופן, שואלת לירי, גזענות יכולה לפגוע ביכולת של האדם לאהוב?

היא מספרת על מטופלת שחורה בשם דון, בגיל שלושים בערך, שחוותה בחייה קשר מיני אחד בלבד, עם גבר לבן. לפני שפגשה אותו, גברים לכאורה לא נמשכו אליה – אך במהלך הטיפול, היא מבינה שהיא הייתה זאת שאותתה לגברים לא להתקרב. גם הקשר עם בן זוגה לא היה כל כך מיני. דון הרגישה לא בנוח עם עוררות מינית ופחדה לאבד שליטה. דון מספרת שבמהלך הקשר הרגישה שבן זוגה הלבן תופס אותה כיותר מדי "חרמנית", יותר מדי מעוניינת בסקס (בהתאם לתפיסה הסטראוטיפית בנוגע לנשים שחורות, שהן מיניות בצורה חייתית ולא מרוסנת). בהמשך הטיפול, היא שוקלת את האפשרות שגם היא הרגישה כך עם עצמה. הסטראופטיפ אותו הפנימה ואיתו הזדהתה באופן לא מודע, הפחיד אותה עד כדי כך שהיא שלטה על העוררות שלה ונמנעה מריגוש ומאקטים מיניים. היא פחדה להיתפס כמינית מדי ועל כן לא איפשרה לעצמה להיות מינית כלל.

עלינו המטפלים, אומרת לירי, לפרק את המערכת הסגורה של הסטיגמה הגזענית שלוכדת את המטופלת, לחלץ אותה ולאפשר להופיע בתור אדם שלם.

המאמר של בנט3, אף היא פסיכואנליטיקאית אמריקאית שחורה, על האנליטיקאית הניצבת בצומת התרבויות המרובות, הוא מאמר קשה ומדכא. בנט משתפת בהרגשתה המתמדת שהיא לא טובה דיה כפסיכואנליטיקאית (לא מספיק חכמה, לא מספיק מוכשרת ועוד), בגלל שהיא אישה שחורה. היא מספרת על אישה אסייתית שמגיעה אליה לטיפול מבלי לדעת שהיא מגיעה אל אנליטיקאית שחורה. כאשר היא רואה את האנליטיקאית, היא מאוכזבת. לאחר שקיבלה עידוד לבטא את רגשותיה, היא מסבירה שהיא חוששת שהאנליטיקאית לא תהיה מספיק טובה ולא תצליח לעזור לה עם הנושאים איתם הגיעה – אינטימיות ובחירות מקצועיות – בגלל שהיא שחורה.

בהמשך הטיפול, המטופלת חווה קושי רב להרגיש מוגנת ובטוחה בטיפול. היא חווה את עצמה כקטנה ושברירית, ומתקשה להאמין שלמטפלת שלה, שהיא אישה שחורה, חסרת מעמד וחסרת אונים, יש יכולת לעזור לה. האנליטיקאית מוצאת את עצמה מזדהה עם התפיסות של המטופלת לגביה – גם היא חווה את עצמה כלא מספיק טובה וכחסרת אונים. בנוסף, היא מוצאת את עצמה מקנאת במטופלת האסייתית, אותה היא תופסת כבעלת מעמד סוציואקונומי יותר גבוה משלה, ומרגישה שבעוד שלמטופלת יש פריבילגיות מסוימות ויכולת לבחור, היא, האנליטיקאית, תקועה לעד בתחתית ההיררכיה החברתית.

דוגמא נוספת שבנט מביאה היא של מטופלת לבנה, שמגיעה אליה בידיעה שהיא באה אל מטפלת שחורה. מטופלת זו, בעלת ערך עצמי נמוך, מגנה על העצמי השברירי שלה על ידי הנסיונות להוכיח שלא משנה כמה מעט היא שווה, היא בכל זאת שווה יותר מהאנליטיקאית שלה. היא תופסת את האנליטיקאית כעניה, ללא גישה לסמלי סטטוס, חשופה לגזענות רבה, ומישהי שנאלצה לעבוד מאוד קשה כדי להתגבר על החסכים איתם גדלה. מאוחר יותר בטיפול, היא חושפת שהרגישה צורך למתן את עצמה ולא לשתף בקשייה כי היא לא הרגישה בנוח להעמיס על המטפלת, אותה תפסה כבעלת קשיים הרבה יותר משמעותיים מאלה שהיו לה.

בוינייטות אלו, בולט שהמטופלות מאוד התקשו ליצור יחסי העברה חיובית כלפי האנליטיקאית כאל בעלת ידע, כוח ויכולת להגן – זאת משום שתפסו אותה בהתאם לסטריאוטיפ של אישה שחורה, כחסרת יכולת, חסרת אמצעים ואומללה. מקריאת המאמר נוצר הרושם שעבור המטפלת, שבקלות הזדהתה עם הזלזול (דה-וולואציה) שחוותה מהמטופלות – מאחר ובהיותה אישה שחורה, היא רגילה לחוות ולהפנים זלזול –טיפולים אלו היוו שחזורים כואבים של מפגשים עם גזענות מחוץ לקליניקה. מעמד מקצועי והכשרה מתקדמת יוקרתית, לא היה בהם די כדי לגרום למטופלות או לה עצמה לראות אותה כשוות-ערך.

מה שעוד מחליש ומערער את הבטחון העצמי המקצועי שלה, לדברי בנט, הוא הביקורות שהיא סופגת מהקהילה שלה. קרובי משפחתה וחבריה הקרובים מתקשים לקבל את הבחירה שלה במקצוע לבן, שבעיניהם תורם לדיכוי ע"י כך שהוא עוזר לאנשים שחורים להשלים עם חייהם בחברה שאינה צודקת. בנט מרגישה מבודדת ומנוכרת כפסיכואנליטיקאית – היא לא התקבלה בעולם הפסיכואנליטי ובמקביל איבדה את שייכותה בקהילת הבית שלה. בנט חותמת את מאמרה במילים: "חיוני שתהיה מודעות למחיר שמשלמים אותו אלה שמוגדרים כ"אחרים" תמורת הגישה אל העולם הפסיכואנליטי".

לסיכום, שעות טיפוליות רבות מלאות בדינמיקות מורכבות וקשות שקשורות לתרבות, גזענות, יחסי כוח בין קבוצות אתניות ותרבותיות בחברה וגזענות מופנמת. ניסוח ועיבוד חוויות ודינמיקות מסוג זה צריך להיות חלק אינטגרלי מתהליך הטיפול – בייחוד הטיפול ההתייחסותי, שלא מתייחס אל המטופלת כאל סובייקט מבודד ששוהה בעולם הפנטזיה האינטרפסיכי אלא כאל סוכנת חברתית שהסובייקטיביות שלה מתעצבת במפגש עם האחרת. בקהילה המקצועית בארה"ב, קיימת הסכמה לגבי חשיבות המודעות התרבותית בטיפול הנפשי ונכתבו טקסטים תאורטיים וקליניים רבים שעוסקים בנושא. בישראל, למרבה הצער, הממסד הפסיכולוגי טרם זיהה את הצורך לספק כלים לטיפול מודע תרבותית כחלק מההכשרה הקלינית הסטנדרטית, דבר שמקשה על קיום שיח מקצועי רחב ומעמיק בנושאים האלה. על כן, עלינו להתחיל לעיין וללמוד את נושאי התרבות במעגלים המקצועיים היותר אינטימיים שלנו – כולל פורום זה, הפורום ההתייחסותי.

ביבליוגרפיה

Altman, N. (2009), The Analyst in the Inner City: Race, Class, and Culture Through an Analytic Lens, New York: Routledge

Bennett, J. (2006). The analyst at the intersection of multiple cultures. Psychoanalytic Perspectives, 3:2, 55-63.
Dimen, M. (2011). With Culture in Mind: Psychoanalytic Stories (Relational Perspectives Book Series) , New York: Routledge
Leary, K. (2000). Racial Enactments in Dynamic Treatment. Psychoanalytic Dialogues, 10:4, 639-654.

Leary, K. (2007). Racial insult and repair. Psychoanalytic Dialogues.17, 539-549.

Stern, D. (2003). Unformulated Experience: From Dissociation to Imagination in Psychoanalysis (Relational Perspectives Book Series), New York: Routledge
Sue, D., Capodilupo, C., Torino, G., Bucceri, J., Holder, A., Nadal, K. & Esquilin, M. (2007). Racial Microaggressions in Everyday Life: Implications for Clinical Practice. American Psychologist, 61:4, pp. 271-286.

1 Leary, K. (2000) Racial Enactments in Dynamic Treatment
2 Leary, K. (2007).Racial Insult and Repair
3 Bennett, J. (2006) The Analyst at the Intersection of Multiple Cultures.

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.