"העמדה הטיפולית כעמדת כח וכנקודת עיוורון" – גילי כ״ץ בן-שפר

התפרסם על-ידי יותם קדם בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

גישות אינטרסובייקטיביות והתייחסותיות מחדדות את הסובייקטיביות הייחודית של המטופל היושב מולנו ומבקשות מאיתנו להכיר במגוון אמיתות ובארעיות שלהן בכדי להתקרב עוד אל הייחודי והאישי, זאת במטרה לאפשר אמפתיה מדויקת, ולהיזהר שלא ליפול אל אשליית המטפל היודע כל. בה בעת, מבחינה פונקציונלית, העמדה הטיפולית אינה יכולה שלא להתמקם בעמדה האינהרנטית לה מנקודת מבטה של המטופלת, עמדת כוח לפיה: "מי שמטפל בי יודע עלי ועל העולם טוב ממני" ולכן אני מגיע.ה אליו לטיפול.

 

לעיתים קרובות נרגיש הרבה פחות יודעים וחזקים מאשר האופן בו אנו נתפסים על-ידי מטופלינו, ואף נהיה עסוקים ברצון לפרק את האידיאליזציה שלנו בטיפול. אולם, גם בהקשבה נטולת זיכרון ותשוקה לחלוטין וגם עם עמדה תאורטית אינטרסוביקטיבית והתייחסותית, לא נוכל להכחיש את עמדת הכוח והסמכות שאנו מצויים בה כמו גם מייצגים אותה: עמדת הכח של מי שמטפל באחר. יתרה מזאת, קהילת המטפלים ברובה מגיעה ממעמד סוציואקונומי בינוני-גבוה. לאחרונה אף התפרסם כי מגמה זו מקצינה בשנים האחרונות: נמצא כי ב- 2016-2017 כ 71% מהסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה מגיעים מיישובים המבוססים ביותר בארץ, כלומר בפילוח של 1-10 מגיעים מאשכולות 10-7 (לעומת רק 53% מכלל הסטודנטים לתואר שני באוניברסיטה מגיעים משכבות אלו). לעומת זאת, סטודנטים מישובים חלשים (אשכולות 4-1) הם רק 13% מהלומדים לתואר שני בפסיכולוגיה, בהשוואה ל-23% מכלל הלומדים לתואר שני (כתבתה של הילה וייסברג, ערוץ "כאן בהרצה", 31.10.17).

עובדות אלו מצויות בהלימה עם העובדה שלפחות בישראל, מי שמטפל באחר ויכול להרשות לעצמו לחשוב, להקשיב, לקרוא, לכתוב, לדבר ולהמשיג מחדש את נפש האדם (ולהתפרנס מכך) מצוי בהכרח במקום טוב יותר חברתית, כלכלית ותרבותית. גם  Dimen(1994) משייכת את הקהילה הטיפולית לשכבה חברתית פריווילגית, הממוקמת כחלק ממה שהומשג על ידי ארנרייך בשנות ה 70 כמעמד מקצועי-ניהולי (professional-managerial class)  (Ehrenreich, 1989). שכבה מקצועית זו (אקדמאים, מורים, עו"סים, מנהלים ועוד) זוכה במעמד של כח ויוקרה, כחלק מהפונקציונליות של המקצוע שלה. מכיוון שהמקצוע מערב המשגה של החיים והעבודה של אנשים אחרים יש בו סמכות והשפעה בלתי מבוטלת על האחר.

כל אלה מהווים חלק מהותי מזהותו האישית של בעל המקצוע. התמקמות מעמדית זו מתחילה למעשה כבר עם תחילת המפגש הטיפולי, כאשר המטופל נחשף לעיצוב הקליניקה שלנו ולמיקום שלה, לאופן לבושנו, לשפה שאנו משתמשים בה, למניירות, לחיתוך הדיבור, ועוד. אלה מסמנים עבורו את מה ש"נכון" או "יודע". כך, עמדת הכוח שלנו כמטפלים היא ייחודית משום שהיא מורכבת הן ממיקומנו הגבוה מבחינה חברתית תרבותית, והן מהאופן בו מתבטא העיסוק שלנו מבחינת השפעתו על האחר בחברה. יתרה מזאת, התעסקותנו בנפש האדם, תוך ניסיון לומר דבר או שניים על המניעים הלא מכוונים או הלא מודעים בנפש, הנסתרים עבור רוב בני האדם, יוצרת עמדת כח עודפת, חוצת מעמדות וממוקמת במקום גבוה מאוד תרבותית. כידוע, עמדה זו סופגת עקיצות מאז ומתמיד בתרבות הפופולרית כמו גם ביקורות נוקבות, מטעמים שונים, לאורך כל ההיסטוריה של הפסיכואנליזה. זאת, בין השאר, משום שקשה מאוד להפריך או לבקר טענות פסיכואנליטיות והן אינן מביאות תוצר מדיד ומוחשי, ולכן מעמדן המדעי עומד תמיד למבחן. ארנרייך מוסיפה ומציינת כי כתוצאה מכך המעמד החברתי של מעמד המקצוענים-מנהלים סובל מחרדה מתמשכת: הן בשל הקנאה שעמדת הכוח שלו יכולה לעורר והן משום שהתוצר שלו פגיע מאוד לביקורת מבחוץ, בשל היותו לא מוחשי, לא מדיד ולכאורה לא "אמיתי".

עמדת הכוח הטיפולית, כמו גם החרדה הנלווית לה, נדונו רבות בתיאוריה ובקליניקה: החל ממושגים כמו פנטזיית הצלה, הקנאה הקלייניאנית בטוב שיש למטפל להציע, הקושי לשאת את אהבת המטופל כמו גם את השנאה אליו, וכלה בתיאוריות התייחסותיות ודומותיהן, המשיקות לתפיסה פוסט מודרנית, ובאות למתן את עמדת הכוח הטיפולית במידת מה, על ידי הבאתה למודעות ולשיח בין המטפל למטופל. קונפליקטים ופרדוקסים כגון אלה עולים חדשות לבקרים בשיח הטיפולי, גם תיאורטית וגם בדיונים קליניים סביב יחסי ההעברה וההעברה הנגדית בטיפול.

אולם נראה כי השיוך החברתי-כלכלי-תרבותי של הקהילה הטיפולית כקבוצה חברתית מהמעמד הבינוני-גבוה, המקבלת ייחוד עודף בשל עיסוקה בנפש האדם על תכניה ומניעיה הלא מודעים, ובכך מסמנת את ה"נכון" וה"יודע" – כל זאת עדיין מקבל מקום זניח בדיונים הקליניים והתיאורטיים. יתכן כי החרדה האימננטית בעמדת הכוח הטיפולית אינה מעובדת דיה כשיוצאים אל מחוץ לגבולות העולם הפנימי,\ אל העולם החברתי תרבותי. ניתן לטעון כי באזור זה נמצאת נקודת העיוורון שלנו.

במאמרה מ 2004 מציגהHarris  את הצורך לפרק הנחות בסיסיות ולעשות דה-קונסטרוקציה של המבנה ההגמוני הקיים. לטענתה זו הדרך לגלות בעולמנו הפנימי רבדים מוכחשים המשפיעים על פעולותינו. במאמרה מתייחסת האריס ספציפית (ובאומץ רב) לנושא הגזענות, ומכנה את עמדת הכוח הקולוניאליסטית העיוורת לעצמה "הלובן". Harris (1994) מתארת כיצד התקשתה לדון בנושא וגילתה בעצמה תחושות אשמה וחוסר נוחות רבות מול נושא זה. היא הבינה כי "הלובן" הוא חלק ממנה וכי להודות בו וגם לוותר עליו מסכן אותה ומערער את מעמדה. לטענתה, כאשר מצב זה לא מודע לה היא נותרת תקועה וקפואה ואילו הידיעה על עמדת כח זו מאפשרת לה לחוות ולחשוב מחדש את עצמה.

כאן נוכל לחשוב על הסיבה הנוספת שבעטייה זכתה הפסיכואנליזה בתחילת דרכה לביקורות נוקבות, והיא הפגיעה הנרקיסיסטית העצומה שספגה האנושות מהפסיכואנליזה אשר חשפה כי מניעי האדם דחפיים וחייתיים יותר ממה שנוח לחשוב. עם זאת, כיוון שהתפכחות מעמדה נרקיסיסטית מביאה להתפתחות, בדומה להתפתחות אדירת-הממדים שהעניקה הפסיכואנליזה לאנושות בפתחה של המאה הקודמת ועד היום, ניתן לראות את התהליך שמתארת האריס כסוג של התפכחות מעמדה טיפולית אשלייתית "נקייה" לכאורה מהתמקמות מעמדית, אתנית, גזעית, בין אם כזו הנמצאת בשליטתה ובין אם לא. התפכחות מכאיבה זו עוררה אצלה תחושות אשם וחוסר נוחות, חרדה והתערערות פנימית, אך היא מבכרת את התחושות האלה על פני עיוורון. בעיניי, במובנים רבים, התפכחות זו מאשלייה ועיוורון מובילה להתפתחות בשל וויתור על עמדה טיפולית נרקיסיסטית, ועל כניסה בחזרה למרחב החברתי תרבותי כלכלי הרחב, שכולנו מהווים חלק ממנו.

בהרצאה זו ארצה להשאיל מושג זה של "עיוורון לבן" שמציגה האריס כמתקשר להגמוניה השקופה, שלא עברה אנליזה בקרב קהילת המטפלים. האריס arrisHHlkdjfgo;lhsgo;huff

n, מתארת כיצד לעיתים קרובות עמדה זו אינה מסומנת, וכך נותרת מחוץ לשדה הראייה החברתי ומגדילה את כוחה, משום שאינה נתונה לבחינה או ביקורת. לכך מוסיפה Dimen (1994) בטענתה, כי לכל מעמד חברתי ישנה תהודה חזקה שאינה מודעת, משום שהוא מציג היררכיה של הפריווילגי אל מול המוחלש, דבר המעורר חמדנות, צרות עין, שאלות של ערך עצמי ורגשות של תחרות אדיפלית. עניינים אלה, כאמור, נדונים חדשות לבקרים בשיח הפסיכואנליטי כחלק מהעולם הפנימי של המטפל ושל המטופל, אולם לא כתוצר או כקונסטרוקט חברתי.  חשוב לי להעיר כאן, כי אני מציגה את נקודות העיוורון הקהילתי שלנו כקשורות במעמד כלכלי-חברתי-תרבותי בלבד, אך בדומה  להמשגתה של האריס אודות ה"עיוורון הלבן" אי אפשר שלא לסמן כי גם פערים אתניים וגזעיים משחקים תפקיד מרכזי בשיח הטיפולי בישראל, בעיקר אלה הכרוכים במזרחיות ואשכנזיות, יהודיות וערביות, ישראליות ופלסטיניות. אעיר כי אלו שזורים באופן עמוק ומורכב, טעון ובלתי ניתן להפרדה במציאות הישראלית, ולפיכך נמצאים באופן עקיף גם בדיון שלפנינו. אולם, קצרה היריעה.

ובחזרה לאמפתיה: עולה השאלה האם ההתכווננות האמפאתית לייחודי ולפרטיקולרי חייבת גם לעבור דרך הכרה במיקומו החברתי תרבותי של המטופל? האם נעשה עבודה טיפולית מכוונת ומדוייקת יותר לחווייה הסובייקטיבית אם נעבור דווקא באופן פרדוקסלי דרך המכליל? יש מאתנו מי שיזדעק ויאמר שהטענה החברתית שאני מציגה מהווה הכללה גסה ודורסנית של הפרטיקולרי, עבור מטפלים ומטופלים כאחד, ואינה מאפשרת את התהוות הסובייקט בתוך המרחב הטיפולי. על כך ברצוני להשיב כי במידה רבה, על מנת להיות אמפאתיים ולראות את המטופל הפרטני באופן המשקף את המציאות הפנימית והחיצונית בה הוא מצוי עלינו לעבור בהכרח דרך הסתכלות כוללת ורחבה יותר על המעגלים התרבותיים, החברתיים והכלכליים המגדירים אותנו ואת המטופל שמולנו. יתרה מזאת, התבוננות התייחסותית על טענה זו תמקד את היחסים הטיפוליים כמצויים בהכרח בתוך יחסי כח חברתיים תרבותיים, כמאפשרת אמפתיה והתכוונות מדויקת יותר למטופל. כלומר, נוכל להיות אמפתיים לאוכלוסיות שונות, קרובות או רחוקות מאוד מהמעגל החברתי-תרבותי שלנו (בקליניקה הפרטית כמו גם במוסדות הציבוריים) רק כאשר נכיר בכך שאנחנו כמטפלים מצויים בהכרח בעמדת כוח כקבוצה וכקהילה ולא רק פונקציונלית במפגש הטיפולי הפרטני, אל מול המטופל שלפנינו.

אני משערת כי הכרה זו במהותה ובעיקר בחווייה האישית בחדר הטיפולים אינה קלה כלל ועיקר. אני יכולה לדמיין כי נגזרות ממנה התנגדויות והגנות שונות מפני חרדה ואשמה כתוצר לוואי שלה. יתרה מזאת, בפריפריה החברתית-כלכלית-תרבותית בישראל ישנה חשיבות מכרעת לראיית ההקשר החברתי. כאן, לטענתי, התבוננות פרטיקולרית ומנותקת מהקשר חברתי תרבותי אינה אמפאתית לקשייו של מי שבא ממעגלי הקיפוח החברתי, משום שהיא משמיטה חלקים משמעותיים אף יותר בחווייתו את עצמו ובזהותו: שהרי חווייתו של המוחלש חברתית, החשוף כל הזמן להשוואה ולחולשה שלו אל מול האחר, היא חלק מכונן בזהותו. אין לו אפשרות להיות מוגן, ניטראלי, אדיש או "עיוור" לאספקטים אלה משום שזהותו קשורה בהם ביום-יום שלו (עיסוקו, מצבו הכלכלי, החופש המוגבל שלו לעצב את חייו ועוד).

 

להלן אתאר כמה דוגמאות קליניות שנתקלתי בהן:

נער בן 18 ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, המתמודד עם בעיית דחייה חברתית ועודף משקל. הגיע ממשפחה קשת יום, עם אח גדול אלים ומופרע המתגורר עמו ועם הוריו וממרר את חייהם. הקשר בינינו היה חזק ובטוח מהרגע הראשון. התרשמתי מכוחותיו יוצאי הדופן, מהאופן העדין והכן בו דיבר וחשתי חמלה גדולה כלפי הוריו שהגיעו אלי אף הם מספר פעמים ודיברו בכאב רב. גילו הצעיר לא אפשר לו לעזוב את ביתו ומצבם של הוריו לא איפשר להם לתמוך בו מעבר למימון הטיפול שהיה מוזל עם עיכוב רב בתשלום בלית ברירה. מסיבות כלכליות לא יכול היה להישאר מעבר לחודשים ספורים בטיפול אך הצליח לרדת במשקל באופן משמעותי ולפלס את דרכו בעבודה יציבה שאהב וקיווה להתקדם בה. הקשר עם הוריו ממשיך מדי פעם טלפונית עד היום ואני מוצאת עצמי חשה מחוייבות להיענות, לסייע, מתקשה לשים גבולות מתוך תחושה שישנה לי מחויבות, שהיא מעבר לטיפולית. האם הקושי שלי בגבולות ותחושת המחוייבות ניזונים בין השאר מתחושות אשמה וחוסר נוחות על מה שלי יש ולהם אין? האם אני חשה אחריות חברתית  או אתית כלפיהם? האם המחויבות שלי ניזונה גם מתחושות התפעלות והערכה למשפחה זו שלמרות מעמדה הנמוך חברתית וכלכלית הגיעה לטיפול פרטני ו"מדברת את השפה" הטיפולית ולכן דומה לי יותר ממה שהייתי מצפה?

הדוגמה השניה מגיעה מהקצה השני של הסקאלה הכלכלית. מטופלת אחרת הנמצאת אצלי כבר כשבע שנים, נולדת לבית הרוס באוקראינה, עלתה לארץ בגיל הנעורים והכירה כאן את מי שהוא בעלה כיום, שהגיע ממשפחה ענייה מאוד ומרובת ילדים וגדל כילד חוץ בקיבוץ. כישרונו המרשים בתחום העסקים אפשר לו לטפס במהרה מעלה בעולם העסקים, עד מהרה רכש דירה, החל לעבוד באירופה, והוא היום אדם אמיד מאוד. כיום הם חיים ברמת חיים שהרבה יכולים לחלום עליה. משפחתה וחברותיה נותרו במעמד נמוך, והיא הגיעה לטיפול בעקבות תחושת בדידות והתקפי חרדה, שנבעו בין היתר מתוך עוות מערכות היחסים הקרובות שלה בשל קושי להתנהל בפער הכלכלי ובשל תחושת האשמה שלה והרצון שלה לתת ולפצות את סביבתה הקרובה. בטיפול, אורח חייה הראוותני, נסיעותיה הרבות לחופשות יקרות, תיאוריה את הבית המפואר שבנו ובגדיה הייחודיים כמו גם מערכות היחסים המתווכות חומרית בהן נמצאת, עוררו בי רגשות מעורבים של ביקורת ולעיתים אף בוז, מהולות בקנאה באורח חייה המשופע. בתגובה, מצאתי עצמי מתמקמת ביתר שאת מאחורי עמדת ה"מטפלת": מתלבשת בסולידיות רבה, מדברת באופן פחות חופשי ויומיומי, לעיתים כמעט דידקטי, "רגוע" יתר על המידה ולכאורה "מלמדת" אותה כיצד להתנהל טוב יותר בתוך יחסיה עם משפחתה כמו גם עם הכסף שלה. האם אני מתנשאת עליה? מדוע? האם אני מוצאת עצמי מתחמשת ביתר שאת מול הכוח החומרי הבולט שלה, בעמדת כוח משלי כ"מטפלת"? האם אני למעשה נכנסת למאבק כוח סמוי בניסיון לקבע את ההגמוניה הרגשית, התרבותית, אל מול זו החומרית?

דוגמה נוספת מעניינת ממחישה את האופן בו נושאים אתניים שזורים בעמדת הכוח הטיפולית. זוג בתחילת שנות החמישים לחייהם הגיע לייעוץ זוגי בעקבות יציאת בתם מהארון. הקושי לקבלה כשונה העלה באחת הפגישות נושאים של שוני ואחרות: האישה, הסתבר, סובלת מלקות שמיעה ומסתובבת עם מכשיר שמיעה והגבר ממוצא תימני מאומץ על ידי הורים אשכנזים. עובדת היות האב מאומץ אינה ידועה לילדיו. לאחר פגישה זו הפסיק להגיע הגבר לטיפול, באופן פתאומי ואמר לאשתו כי "אין תכלית לפגישות" והאישה הגיעה בגפה. היא חשפה כי הוריו המאמצים התייחסו אליו לעיתים קרובות בהתנשאות וביקורת וכי הוא גדל בבית ספוג שקרים בניסיון ליצור מצג שווא של משפחה אשכנזית אליטיסטית, מה שהשתחזר גם בתחילת הזוגיות שלהם כאשר התייחס אליה בעליונות וביטול. מה גרם לו לזנוח את הפגישות? כיצד השפיע המראה המזרחי (תימני) שלי על החלטתו לעזוב את הטיפול? האם העמדה שלי כמטפלת המצויה מחד בעמדה "יודעת" ומכוונת לקבלת בתם השונה, ומאידך דומה לו במראה ובמוצא הנתפסים כנחותים יצרה עבורו תחושת בלבול ודיסוננס בלתי ניתן לגישור בשלב זה? האם הדהדה את הקושי שלו לקבל את מזרחיותו? האם יצרה קנאה בעמדת הכוח הטיפולית שלי ועברה דבלואציה על בסיס אתני באופן לא מודע?

הדוגמה האחרונה תלך צעד נוסף ותעלה את השאלה מה אפשר לעשות בקליניקה מעבר להכרה שלנו ב"עיוורון" המעמדי שלנו כקהילה? מטופל צעיר נהג להגיע אליי לקליניקה הפרטית ברגל ובאחת הפעמים העיר בחיוך דק כי "כאן זו שכונה של טחונים". הוא ידע כי הקליניקה שלי ממוקמת מעל לבית הפרטי שלי, והרגשתי את התוקפנות והביקורת שלו, כמו גם את רגשות הקנאה שלו. עניתי "אז זה עושה גם אותי טחונה", והוא מיד ענה בחיוך "אבל את בסדר את.." בניסיון לשוחח על הרגשתו בנוגע לנושא, מצאתי כי היה לו חשוב להגן עליי כשאמר זאת. האם רגשות האשם על כך שאני מתגוררת בשכונת וילות מבוססת אל מול המטופל הנאלץ להגיע ברגל גרמו לי "להצטרף" לדבלואציה שלו את סביבת המגורים שלי? האם התגובה שלי השתיקה וסגרה המשך שיח על יחסי ההעברה בשל תחושות חוסר הנוחות שעוררה ההערה שלו? האם השקיפות לכאורה שבה התייחסתי לנושא היו כיסוי לאגרסיביות שלי כלפי אמירה זו בניסיון להשתיק אותה?

 

אשמח להמשך הדיון בנקודות אלו.

 

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.