"המרכז המסחרי-חי או מת, או חי ומת" התייחסות לסרטו של מישאל כירורג על המרכז הישן של מעלות – דר' אילנה לאור

התפרסם על-ידי יותם קדם בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

סרטו הקסום של מישאל משתף אותנו במסע, מסע שעורר אצלי כה הרבה אסוציאציות, מחשבות וזיכרונות. מישאל ואני מכירים משחר דרכנו המקצועית ובכל פעם מכירים קצת אחרת וקצת יותר. אני אשתף כמובן רק בחלק ממה  שהסרט שעורר אצלי, שכן אני מאד סקרנית גם לשמוע ממשתתפים אחרים.

אז מה מושך ומעניין בסגירה של מרכז מסחרי ישן שאפילו לא ידענו על קיומו; מרכז ישן במעלות, שרובנו מן הסתם לא ביקר שם יותר מפעם, פעמיים אם בכלל?

נעזר לשם כך בדבריה של אליס מתוך הספר "אליס בארץ הפלאות":

"לא הייתי רוצה להסתובב בחברת משוגעים" אמרה אליס.

"אין לך ברירה" אמר החתול. "כולנוווו מממשוגעים כאן, אני ממממשוגע, את מממשוגעת".

"איך אתה יודע שאני משוגעת?" שאלה אליס.

"בטח שאת ממממשוגעת אחרת לא היית באה לכאן בכלל".

אליס לא התווכחה.

אז מה מושך אותנו בספור ובסרט של מישאל?  האין זה משוגע לבוא לפה – לעכו – במהלך שבוע עבודה, בכדי לראות סרט על מעלות והמרכז הישן שלה?

מישאל מתעד את הדרמה המתחוללת בקרב דיירי המרכז הישן במעלות. זו דרמה חיצונית ופנימית: דרמה פנימית בנפשם של התושבים ובנפשו ובו זמנית זו גם דרמה חיצונית, גם לו וגם להם. המרכז הישן " נסגר" מכיוון שנפתח מרכז חדש, יפה יותר, מודרני יותר, אופנתי יותר. עשית הסרט הנה תהליך של עדות ושל שותפות רגשית. הסרט של מישאל הופך את הדרמה של המרכז שהפך לפריפריאלי  מבחינה גאוגרפית, לדרמה שאינה פריפריאלית אלא מרכזית בחיי גיבוריה. באמצעות תהליך העדות, השותפות והתיעוד של מישאל, מתחילה תנועה בין פנים לחוץ, בין פריפריה למרכז, אצל כל השותפים לעשיה.

כשאני מתבוננת בדרמה הנפשית של גיבורי הסרט אני מופתעת מאד לראות שהגיבורים של דרמה זו לא מרגישים כלל את הצורך לספר אותה. חלקם שמחים לספר וחלקם פחות אבל אין להם תשוקה לספרה. אין הם מחצינים או שאין בלבם כעס וגם לא התמרמרות, לא ציניות אך גם לא הרבה הומור. עמדה זו בולטת במיוחד בתחילת הסרט.

ניתן לחשוב על סגירת המרכז הישן כאירוע שמניע תהליך של דיסוציאציה בנפשם של התושבים. הם אינם מרירים ולא מאד כואבים – הם מקבלים את המצב כפי שהוא. אך לא כך המצב לגבי מישאל והוא הופך את המצב הנפשי הדיסוציאטיבי למרכזי. בכך הוא מנסה לומר לתושבים: קרה לכם משהו! ולדבר שקרה לכם יש השלכות! נראה שכלל לא חשבו עליכם ואיתכם בתהליך הזה. ואלו אני – אומר מישאל בסרטו -רוצה להעניק לתהליך זה הכרה. הסרט הוא תהליך של עדות להתרחשות. אמירה שקטה, לא צועקת וגם לא מתכחשת אלא מנכיחה את האירועים ככאלה שראויים לא להימחק. אין לי ספק שהסרט והדיבור עליו מניעים הרבה נימים בנפשו של מישאל. אתיימר אף ואומר שהוא מוחה גם על מחיקות שהוא מכיר מתוכו. במובן הזה יש בעשיית סרט תהליך בו יש מחד תפקידים לא סימטריים, יש את המתעד ויש את המתועדים ומאידך יש בו הדדיות רבה. כל צד משפיע ומושפע מהשני.

בשפה התייחסותית ניתן לומר כי סגירת המרכז מהווה אירוע קשה לכל תושבי המרכז. כאשר אנו חווים אירועי דחק, החל מטראומות קשות ועד מצבים פחות חמורים, יכולות ההכלה שלנו או של הסביבה הן מינימליות ואנו נוטים לראות באירועים אלה "מצבי לא אני". זה לא שהאדם המשתתף באירוע אינו יודע שהוא מתקיים, זה לא שהוא לא מכיר אותו אלא הוא תופס אירועים אלה כבעלי השפעה שולית על נפשו. הוא לא מגדיר עצמו דרכם והוא רואה בהם אירועי "לא אני" מבחינתו.

לדוגמה, במהלך שנים ארוכות לא זיהיתי את עצמי כבת להורים שעברו את השואה. כמובן שידעתי על כך אבל מצב העצמי הזה של היות בת לניצולים היה בדיסוציאציה, הוא לא היה חלק ממה שהגדיר אותי בתפיסתי העצמית. ההגדרה שלי את עצמי היתה של ישראלית, מזוהה עם המקום והסביבה בה אני חיה. בוודאי שהייתי מושפעת מהורי אך ללא מחשבה מודעת או התמודדות מודעת עם ההיסטוריה האישית שלהם וההשלכות שלה עלי. ניתן לראות במצבי לא אני מצבי "פריפריה נפשית" ובמידה רבה הם מייצגים את מה שלא עבר מטבוליזציה, הכלה או רפלקציה. אנו כולנו יודעים הן על בשרנו ולמדנו בתאוריות השונות כי אירוע נפשי שלא עבר מטבוליזציה ממשיך לפעול במישורים הלא מודעים של הגוף והנפש ביתר עוצמה. משחק הילדים המוכר לנו בו אנו עוצמים עיניים ומאמינים שאנו לא רואים ובלתי נראים לא עובד במצבים אלה. עיניים פקוחות הן מצב מתבקש לדידנו, לאלה העוסקים בנפש האדם. במילים אחרות נאמר שניתוק רגשי או הכחשה הם מנגנונים שיעילותם מוגבלת והם גובים מחירים כבדים הן מהפרט והן מסביבתו האנושית.

ושאלה מתבקשת לכן היא מה מושך את מישאל ואת כולנו להתבונן ולחשוב את הסרט. איזה הזדהות מעורר בנו מצב אי ההכרה במצוקה נפשית. מצב של הפיכת העולם הפנימי שלנו לפריפריאלי לעצמנו ולאחרים?

הגישה ההתייחסותית תטען שבתהליך הטיפולי האינטראקציות הלא מודעות בין הפריפריות הנפשיות של שני הצדדים, הנכחתן, הבנתן ופרימתן הן המנגנונים שיאפשרו לשנות את היחס בין הפריפריה הנפשית למרכז הנפשי ותאפשר קשר בין אישי ותוך אישי רחב ועמוק יותר.  הדיסוציאציה תשרת אותנו כל עוד היא דיסוציאציה קלה, כזו המאפשרת לפרט לנוע בין מצבי עצמי: בין פריפריה נפשית למרכז, אך הדיסוציאציה תפסיק לשרתנו כאשר ננסה לבנות באפן מודע ולא מודע חוצצים בנפשנו או שלא נאפשר לזולת לעבד את אלה שבנפשו. בשפה התייחסותית כאשר הדיסוציאציה תהפוך לקשה, התנועה בין פריפריה למרכז עשויה אף להיעצר לגמרי. הפרט יתנתק מהפריפריה בנפשו וכך מפגש בינאישי של שתי פריפריות מנותקות עשוי להוביל לאינטראקציות בין-אישיות מנותקות רגשית. אז תגדל הסכנה שיתרחשו מצבי אנאקטמנט ואף היתקעות בדרך ללא מוצא. בשפה יומיומית נדבר על דו שיח של חרשים, כזה שבו כל אחד שבוי באמונתו ונקודת מבטו ואין עם מי לדבר. האנאקטמנט הבין-אישי דורש מהשותפים לו השקעה רגשית רבה כדי להבינו ולפרום אותו, הבנה ופרימה והכלה של מצבי הפריפריה הנפשית תאפשר תנועה – הן בתוך הנפש, הן במישור הבינאישי והן במימד החברתי הרחב יותר.

ונחזור לאליס:

 

"לא הייתי רוצה להסתובב בחברת משוגעים" אומרת אליס שמייצגת את "בעד הדיסוציאציה הקשה" המטיבה בעיניה. אכן למה לנו להסתובב בחברת משוגעים? מה יש למישאל לחפש במרכז הישן של מעלות? מה יש לנו ללכת לשם בעקבותיו? ועל כך משיב החתול: "אין לך ברירה".

"כולנוווו מממשוגעים כאן, אני ממממשוגע, את מממממשוגעת". זה ללא צל של ספק חתול התייחסותי,  הטוען להדדיות אם כי לאסימטריות בין-אישית: "כולנו משוגעים".

"איך אתה יודע שאני משוגעת?" שאלה אליסה.

"בטח שאת ממממשוגעת אחרת לא היית באה לכאן בכלל".

תודה גדולה למישאל שסרטו הקסום מביא את כולנו  לכאן. ותודה מיוחדת ממני על  שהזמין אותי  לקחת חלק במפגש הזה והפגיש אותי גם עם אביחי ואיתכם הקהל.

 

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.