הדיאדה הטפולית כקבוצה: התייחסות למאמרה של יעל דורון "חלומות בקבוצה הגדולה"

התפרסם על-ידי עופר מאורר בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

מאת אילנה לאור

במאמרה של יעל דורון, על חלומות בקבוצה הגדולה (2013), היא מפגישה אותנו עם החשיבה על הקבוצה הגדולה ועם הקבוצה הספציפית שליוותה את הכנס "היחיד והקבוצה במרחב הפגיעות המשותף" (יולי 2013). בכנס זה נפגשו מחשבות, תיאוריות ומטפלים, הן מתחום הטפול הפרטני  והן מתחום הטפול הקבוצתי. יעל מביאה בפנינו את הניתוח המעניין שעשתה באמצעות החלומות בקבוצה לטובת הבנת ההתרחשות בה. אני אקח את ההתרחשות הקבוצתית ואנסה באמצעותה להאיר על תהליכים עוצמתיים ורבי ערך להערכתי, האופייניים לקבוצה הגדולה אך כמעט ואינם מוצאים הד בטפול הפרטני. כמו כן, אראה את חשיבות החשיבה הקבוצתית ויישומה לקשר הדיאדי. הדגש יהיה על המושג של הקבוצה כשלם ויישומו לטובת ראיית הדיאדה הטיפולית כקבוצה של שניים.

יעל מנסחת כך את מטרת הקבוצה הגדולה: "לקבוצה הגדולה אין מטרה טיפולית אם כי קיימים בה יסודות התפתחותיים ותמורות. הקבוצה הגדולה היא מעין מעבדה המיועדת לחקור את הכוחות המודעים והלא מודעים המניעים תהליכים חברתיים, אירגוניים ומערכתיים ולרדת לחקרם של כוחות ויחסים בתוך החברה. המשתתף בקבוצה הגדולה מתנסה בחוויה של היות יחיד בתוך המון, המעמתת אותו עם הקושי למצוא קול ולהשפיע".

במושגים התייחסותיים נאמר כי הקבוצה הגדולה מביאה לקדמת הבמה בתוך עולמם הפנימי של משתתפיה אותו מצב עצמי שנמצא בדיבור עם תהליכים חברתיים אירגוניים ולאומיים . בטיפול הפרטני, ינסה המטפל להאיר מצבי עצמי אלה כדי לאפשר להם להיות מצבי עצמי שנמצאים בתנועה בעולמו הפנימי של המטופל. בטיפול הפרטני  נשאל: מה הביא את נביל ואת מרים לחלום את החלומות שחלמו, כיצד הם חווים כל אחד בנפרד את מצב העצמי הזה הנתון בדיאלוג עם המציאות החיצונית הרחבה. הקבוצה הגדולה לעומת זאת תפגוש מצבי עצמי אלה של כל אחד ממשתתפיה ותנסה לראות את המשותף להם, לא מה הם אומרים על הפרט אלא מה הם אומרים על הקבוצה כשלם.

המשגות שונות ניתנו לאותו מרחב קבוצתי שהוא מעבר לפרטי והאישי (לאו דווקא בקבוצה הגדולה)  הקבוצה כשלם (Bion, 1961; Foulkes, 1964 )  המטריצה הקבוצתית (Foulkes, 1964) ההנחות הבסיסיות (Bion, 1968) ועוד. הקבוצה הגדולה ממקדת את ההתבוננות בהבנת תהליכים אלה ובהבאתם בפני חברי הקבוצה כדי לפתח את יכולת הפרט והקבוצה להתקיים בכאן ועכשיו.

ברנגר וברנגר (Baranger & Baranger, 2009) השוו את הדיאדה הטיפולית הפרטנית לקבוצה של שניים. הם כינו את המרחב בו השניים מתקיימים "שדה". כותבים נוספים התייחסו למרחב זה בין אם בשם שדה (Ferro, 2009), הלא מודע ההתייחסותי (Gerson, 2004) השלישי האנליטי (Ogden, 2004). השימוש בשדה בטיפול הפרטני הוא בעיקרו בהתייחסות אליו כמצע להתקיימות הדיאלוג. ההמשגות התיאורטיות השונות אינן מבצעות את  הצעד הנוסף המתבקש לדעתי, בכיוון של חשיבות קריאת השדה והבנתו כחלק מהבנת הפרט את התייחסותו לעולם בו הוא חי ומתקיים. החשיבה האופיינית לגישות ההתיחסותיות היא כי הדיאדה הטיפולית חיה מקיימת ומתקיימת בתוך שדה מרחב לא מודע משותף, אך הזרקור אינו מושם על הבנת המרחב, אלא על שימוש בהבנה זו כדי לקדם תהליכים פרטניים. אני טוענת שהבנת המרחב וקריאתו היא חלק אינהרנטי מתוך עולמו הפנימי של הפרט,  וככזה חשוב שתהיה מושא לחקירה גם בטיפול הפרטני. אדגים זאת באמצעות חלום שהביאה מטופלת בטיפול:

מטופלת מספרת לי חלום, בחלומה היא מגלה שהתינוק שלה לא לגמרי בסדר. היא הולכת לרופא שמאשר את אבחנתה ואומר לה שצריך להרוג את הילד. היא עושה זאת. זה חלום שפותח את הפגישה הראשונה לאחר תקופה ארוכה של חופשה. היא מהססת מאד לדבר על החלום ונראה שמעדיפה לעבור נושא. אני לעומת זאת מגלה בתוכי דחף לעבוד על החלום. האם כדי להוכיח שאני שונה מהרופא האכזר?

על מה כדאי להתמקד בהבנת החלום? האפשרויות רבות וההבנות האפשריות רבות. אני מתמקדת ב"דיאדה כשלם" ואומרת לה שנראה שהיא מספרת על שבר. שבר שאולי נוכח גם בינינו. השבר קשה, ממש סכנת מוות. למעשה זו קריאה שלי של הדיאדה כשלם, קריאת המטריצה שהחלום נתון בה וגם מספר עליה. המטופלת שלי לא בטוחה בי כדי לפרש לה את החלום ובוחרת לעבור לנושאים אחרים, אך היא גם מביאה לי את החלום-הרי יכלה להסתירו. אם כך היא גם רוצה לנסות להבין את השבר אך גם האימה גדולה- תינוק יכול למות. המטופלת ננטשה על ידי אמה בגיל מאד צעיר, זה הסבר אחד למצוקה שלה אך אולי היא גם מרגישה את הדחף שלי לפרש מיד את החלום ולא בטוחה שהדחף משרת אותה. היא בוחרת להמשיך בהתייחסות לדיאדה כשלם ואומרת שאכן חשבה להציע שנעבור לפעם בשבוע במקום פעמיים ופעם אחרת היא תנסה טפול קוגניטיבי.

למעשה היא ממשיכה בקריאת המרחב ומאשרת לי שאכן השבר קיים. היא מעדיפה זוג הורים שלכל אחד מהם תפקיד שונה ולא רק אחד שיכול לסכן אותה. הבנת המרחב אינה מחליפה את הבנת העולם הפנימי ולהיפך, היא עוזרת לקדם את הבנתו. בהמשך הפגישה אנו מדברות על היעדרותי הארוכה שלא הייתה טובה לה והורגשה כנטישה וכן על האופן בו אנו מעבדות חלומות בקשר שלנו והאם כדאי לשנות משהו ממנהגנו. הבנת הדיאדה כקבוצה  מאפשרת נגישות למצבי עצמי נוספים של המטפל והמטופל. במקרה זה מאפשרת התייחסות למטופלת הננטשת וכיצד מתמודדת עם הנטישה ולמצב העצמי הנוטש של המטפלת וכיצד היא מתמודדת עם הנטישה ומחפשת להביא מצבי עצמי אלה לידיעת שניהם מתוך הבנת ההתרחשות במרחב וההשפעה של מצבים אלה על אופיו של המרחב הנוצר.

דוגמא נוספת: במאמרו ל"העיר את החולם" כותב פיליפ ברומברג (Bromberg, 1998) על מטופל בשם ארנסט. הוא מתאר התרחשות בינו ובין ארנסט בה הוא אומר לארנסט שנראה שהם מדברים האחד עם השני כאילו כל אחד מהם ממוקם על אי נפרד, כל אחד מהם במרחב שלו מבלי יכולת לתקשר זה עם זה. לאחר אמירה זו שואל ארנסט את ברומברג למה הוא מתכוון. הפעם כותב ברומברג הוא הרגיש יותר בקשר עם ארנסט והוא מספר לו שיתכן ובאינטראקציה שהייתה ביניהם לפני כן הוא השתדל באופן לא מודע להתגבר על תחושתו שהוא כה בודד במחיצתו של ארנסט ושהוא ניסה ליצור קשר אישי איתו, קשר שהוא יכול להרגיש מעט ממנו ברגע זה. קודם לכן, אומר ברומברג, הוא נואש מהאפשרות שיווצר קשר כזה. ארנסט אומר לברומברג שזה תיאור יחסית מדויק של מה שהוא עצמו הרגיש מבלי שנתן לכך מילים ושהוא עצמו הרגיש הרבה פעמים חוסר אונים מול תחושה זו.

בתיאור יפהפה זה מתאר ברומברג את קריאתו את הדיאדה כשלם כפי שחשף אותה בפני ארנסט: כל אחד מהם מדבר מאי נפרד ללא יכולת ליצור קשר. זה תיאור ההתרחשות של השדה ההתייחסותי מבלי לתאר מי מהם – ארנסט או ברומברג – עושה מה. זהו לא תיאור של עולם פנימי ולא של אינטראקציה, זו ההתרחשות הכוללת. ארנסט, בשונה מהמטופלת שלי, לא מדבר על השדה אלא בעקבות אמירה זו מביא בפני ברומברג מעט מעולמו הפנימי שלו ובהמשך הוא אף מבין את האופן בו הוא מופעל בתוך עולמו הפנימי ליצור אינטראקציות מסוג זה.

כאמור, הקבוצה הגדולה היא קבוצה שאינה קלה לעיכול. גם אני עצמי התחלתי בתור מי שאין בה חיבה לסוג קבוצה זה  ועברתי לצד השני-אהבה עזה למדיום קשה ומופלא זה. אני מוצאת שהנחייה של קבוצה כזו היא אתגר גדול, כפי שחשתי בכנס זה בהנחיית הקבוצה הגדולה בשיתוף עם נורית גורן וד"ר חיים ויינברג. הקושי העיקרי להערכתי הוא בכך שהעוצמות המציפות של הקבוצה הגדולה מתקשות לקבל בה עיבוד. מאמרה של יעל על הקבוצה הגדולה הווה עבורי עבוד נוסף  על זה שעשינו מנחי הקבוצה לאחר סיומה. נוצרה ביני לבין יעל דיאדה שפתחה מרחב להמשך עיבוד והבנה של ההתרחשויות בקבוצה הגדולה וכך סייעה לי בהתמודדות עם הפער הגדול בין עוצמת הקבוצה הגדולה לבדידות שנוצרת עקב הקושי להכלתה. היישום של החשיבה במונחי קבוצה כשלם גם לטיפול הפרטני מאפשרת התמודדות טובה יותר עם ההצפה שנוצרת מהכנסת מימד נוסף להתבוננות טיפולית ובכך מאפשרת ליהנות מחשיבה על הדיאדה כקבוצה.  המסגרת הדיאדית מאפשרת קריאה הבנה ועבוד  של המרחב לטובת הבנת עולמו הפנימי של המטופל והנעת התהליך הטיפולי.

* אילנה לאור, פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית, התכנית לפסיכותרפיה אוניברסיטת תל אביב

מקורות

דורון, י. (2013). חלומות בקבוצה הגדולה. כתב העת הישראלי להנחיה ולטיפול קבוצתי, 13(2), 11-22.

Bion, W. R. (1961). Experiences in groups. London: Tavistock.

Bion, W. R. (1968). Experiences in groups: And other papers. London: Routledge.

Branger, M., Branger, W. (2009). The work of confluence: Listening and interpreting in the psychoanalytic field‏. London: Karnac Books.

Bromberg, P. M. (1998). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma and dissociation. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Ferro, A. (2009). Transformations in dreaming and characters in the psychoanalytic field. The International Journal of Psychoanalysis, 90, 209-230.

Foulkes, S. H. (1964). Therapeutic group analysis. London: Allen and Unwin.

Gerson, S. (2004). The Relational unconscious: A core element of intersubjectivity,                     thirdness, and clinical process. Psychoanalytic Quarterly, 73, 63-98.

Ogden, T. H. (2004). The analytic third: Implications for psychoanalytic theory and technique. Psychoanalytic Quarterly, 73, 167-195.

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.

אירועים קרובים

  • אין אירועים