הגבר כסובייקט פגיע – סקירת ערב בהשתתפות תמיר אשמן וד"ר שרון זיו-ביימן

התפרסם על-ידי יותם קדם בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 1 תגובות

כותבת הסקירה: ד"ר רוני כרמלי

דרום תל-אביב, גבול יפו. בבניין התעשייתי מתאסף קהל של אנשי מקצוע. מעלית המשא החורקת מתקשה לפתוח את דלתה לקומת ההרצאה. כשאני נחלצת לבסוף, מלווה בחברה, אני נכנסת לחלל נעים, חמים, מציע הזנה. האם הכניסה הזאת מבשרת על תוכן ההרצאות שאשמע – על הגבר הישראלי המחוספס והלא-נגיש, המחביא בתוכו רוך, נועם והזמנה לקשר?

מנחה הערב, ד"ר אודי חן, מציג את המרצה שלנו – תמיר אשמן, עו"ס, מנהל פורום ללימודי גברים, בעל היסטוריה עשירה בליווי קבוצות של גברים אלימים במקלטים לנשים מוכות, מעורב בפרויקטים שונים בעניין במשרד החינוך.

אשמן מדבר על הגבריות הישראלית הפצועה כמקום שקשה לנשום בו, מקום שקשה לגדול בו. בהרצאתו הוא משלב מבט אישי, אוטוביוגרפי, כמי שנולד זכר וחווה את האיסורים החברתי והמשפחתי על גילויים של פגיעות וקושי. בתור הגבר הראשון ששולב במרכז גליקמן, מקלט לנשים מוכות, אשמן מדבר על ההתמודדות שלו כמסומן לתפקיד האובייקט הפוגע, האלים. מתוך מקום ייחודי זה, הוא הקים לפני 23 שנה מעגל ניסיוני לגברים אלימים.

גברים הם אוכלוסייה עם הגנות קונקרטיות, נוקשות, של ביטוי בפעולה, אומר אשמן. הוא מייחס את זה להסללה מגדרית שגברים עוברים מרגע לידתם. כדוגמה לכך הוא מצטט את "שיר הרעות" של חיים גורי: "הרעות נשאנוך בלי מילים / אפורה עקשנית ושותקת". מבחינתו, זהו הציווי של ההסללה המגדרית הגברית: היה אפור, עקשן ושותק. ביטוי רגשי וחריגה מציווי זה מלווים במנגנון של ביוש. מתוך כך מאתגר מאד להנגיש לעולם הגברי את שפת הפגיעות ואת שפת הרגש, שפות הכרוכות מבחינת הגברים ברגש בושה חריף. הפמיניזם מדבר על דיכוי נשים בשל ההסללה המגדרית, אך אשמן מתמקד בכך שישנו גם דיכוי של הגבר, הנובע מאותה הסללה ממש. את הטראומה שלו אין לו אפשרות לעבד רגשית, עליו לשאת אותה בשתיקה. התוצאה היא גלישה של החומרים שאינם מוכלים לכדי התפרצויות אלימות של גברים.

אני מוצאת את עצמי מהרהרת במקבילה הנשית לאותו ציווי, "תהיי יפה ותשתקי". ראשית, למרות הדימוי שלפיו לנשים מותר להביע רגשות באופן חופשי, קושי לגעת בכאב ובאמת רגשית הינו אוניברסאלי. אשמן מציין כי אין מין חזק ומין חלש. כולנו במין החלש, כפי שכולנו בוכים באופן טבעי בלידה. תינוק זכר לא בוכה פחות עם הגיעו לעולם. בכל זאת אשמן מניח שלנשים יש שפה רגשית עשירה יותר, שמתפתחת מתוך כך שהן מוזמנות יותר לבטא חוויות לא מתומללות ולחפש הכלה. האם זה אמנם כך?

גם אם הפתרונות של נשים לחוסר הכלה שלהן הוא אחר מזה של גברים, מתוך סיבות ביולוגיות ומגדריות, הרעיון הזה של אשמן מעורר בי שאלה: הפסיכואנליזה, שהתחילה מ"מחקרים בהיסטריה" (פרויד וברויאר, 1895), התמקדה בפתרונות נשיים לטראומה לא מוכלת, היסטריה. הקושי להכיל רגשות ורסיסי חוויה, והביטוי של החלקים הלא מוכלים בסימפטום, הוא לא רק אוניברסאלי, אלא גם לעולם לא ניתן למיגור מוחלט.  בהמשך ההרצאה אשמן דווקא משווה את האלימות הגברית לפגיעה עצמית אצל נערות. במובן הזה הוא נותן מקום לקושי בתמלול רגשי גם אצל נשים צעירות.

אשמן מדבר על הנזק המרכזי של ההסללה הגברית כהתקפה על צורכי התלות. הוא מתאר את הקושי של גברים להודות בחוסר האונים שלהם ובצורך בזולת, מתוך הציווי שיתמודדו עם רגשותיהם בכוחות עצמם. הקושי בדיבור רגשי אינו מוגבל לרגשות שליליים, פחד וכאב, אלא כולל גם תחושות חיוביות יותר, כמו הבעת זיקה לאחר. באמירה הזאת אשמן למעשה מתנגד לתיאוריות פסיכואנליטיות הרואות דווקא במה שהוא מכנה 'גאוותנות לא מולדת' שלב התפתחותי ראשוני של התינוק – שלב אומניפוטנטי שבו התינוק אינו מכיר בזולת ובצורך בו (למשל: ויניקוט,1971). במידה מסוימת ניתן לחשוב על אשמן כמי שאוחז בתפיסה קלייניאנית יותר, הרואה יחסי אובייקט כבר מתחילת ההתפתחות, כאשר התינוק הזכר נדרש להכחיש את הזדקקותו כבר מראשית חייו. מבחינתו התינוק בא לעולם עם חיפוש אחר קשר ותלות בזולת. הצורך הראשוני הזה מותקף על ידי הסביבה כבר מן הרגע הראשון, במקרה של תינוק זכר.

אך האם הצורך בתלות מותקף, או אולי הבעת התלות היא זו המותקפת? אשמן מתמקד בחציו השני של המשפט מתוך "שיר הרעות" – 'אפורה, עקשנית ושותקת.' אני מתעכבת על החצי הראשון: 'הרעות, נשאנוך בלי מילים.' המשפט הזה, שאשמן בוחר כמייצג את ההסללה הגברית, מספר כי על הגבר לשתוק את התלות שלו אך לא להכחישה – לשתוק את הצורך שלו בקשר עם הזולת, את הרעות.

בני אדם הם יצורים תלויים (האין כל היצורים כאלה במידה כזו או אחרת? בני האדם בוודאי במידה רבה). אך כמו התינוק האומניפוטנטי, גם האדם הבוגר יכול להכחיש את צורכי התלות שלו. ההתקפה האלימה של גברים (וגם של נשים) על הזולת, היא בדיוק ביטוי של התלות הזאת: למעשה ניתן לראות בה השלכה פאתולוגית של רסיסי בטא לצורך תקשורת (ביון, 1962). זוהי למעשה ההתקפה על הצורך לחבר, שהינה באופן פרדוקסאלי בדיוק הבעת הרצון לחבר (Bergstein, 2015).

בהקשר הזה, אשמן מדבר על הגבר שמתאמן לא לשתף ברגשותיו, אך זקוק רק לניצוץ על מנת להצית את המתח הנפשי בו הוא שרוי. על מנת לעשות זאת, הגבר האלים מחפיץ את הקורבנות שלו – מתוך התקף הזעם הוא הופך את הזולת לאובייקט ו-'מתרוקן עליו', בלשונו של אשמן. אין לו דרך להתקרב לזולת מבלי לתקוף אותו. אין לו שפת תקשורת חליפית.

התהליך הנפשי שמנסה אשמן להעביר את המטופלים הגברים שלו הוא לעודד אותם לתת אמון תוך הסתכנות, לשתף ולחשוף את רגשותיהם בסביבה שנותנת להם הקשבה אמפתית ותיקוף לחווייתם. כאשר התהליך הזה קורה נשבר המעגל שהתוקף נמצא בו – מעגל שבו כל שיתוף רגשי שלו זוכה לביוש, השפלה ותקיפה – האמון ותחושת הקרבה מתעצמים ומתאפשר שיתוף נוסף. .

אשמן מייחס את הקושי להכיר בצורכי התלות להסללה ולפסיכולוגיה של ציוויים חברתיים. אך בכך נראה כי הוא דוחה לא רק את החשיבה התיאורטית, כי התינוק אינו נולד עם ציפייה לאובייקט. הוא אף דוחה את החשיבה כי רסיסי רגשות ותחושות, חלקיקי בטא, זקוקים למאמץ מיוחד על מנת לעבור הכלה ועיבוד לכדי מחשבה. מבחינתו של אשמן, ברירת המחדל היא ברירת המחדל שהוא מייחס לסיפור של התינוקת הבת – תחושותיה מקבלות מענה, הכלה ועיבוד, ומגיעות לכדי שפה ותקשורת. בתגובה לשאלה מהקהל, אשמן טוען כי נשים מתאמנות על שפה הרבה יותר מגברים, ולפיכך גבולות עולמן הרגשי מתרחבים, בבחינת: "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי"" (הוא מצטט את ויטגנשטיין, 1921).

התחושה היא כי אשמן רואה בגברים מועדים יותר שלא לקבל מענה והכלה, החזקה ומראתיות. אם יש הסללה מיוחדת לגברים, הרי שהשונות בינה לבין כשלים כלליים בהכלה הורית דורשת הבהרה. באופן דומה אשמן אומר כי גברים מגלים חרדה מהתפרקות אם יאפשרו לביטוי רגשי לקבל מקום. הוא טוען כי ההצפה הרגשית של גברים היא כזו המעוררת בהם פחד מהתפרקות. אני מוצאת את עצמי מהרהרת במרגרט ליטל (2005) בפרט ובחרדה מהתפרקות לוויניקוט (1974) בכלל – זוהי אולי חרדה אוניברסאלית, אך ודאי אחת שניתן למצוא בשני המינים. האם אשמן סבור כי ההסללה הגברית באמת גורמת לגברים להיות מועדים יותר לחרדות מסוג זה?

טראומה היא מילה חוזרת בהרצאה של אשמן. הוא יוצא מתוך תיאוריית הטראומה של ג'ודית הרמן. לדידו, האלימות הגברית וההתנהגות הגברית אינן קשורות רק לתחושות מולדות, שנדחות על ידי הסביבה, אלא גם לטראומות וזוועות שמסרבות להיקבר ונעדרות שפה רגשית להבעתן. בשלב זה של ההרצאה עובר אשמן להצגת נתונים:

עד גיל 14 כמות הנפגעים מינית זהה בין בנים לבנות, אומר אשמן. אולם, הגבר שעטף את עצמו בשריון גברי סטריאוטיפי ונוקשה יספר על הטראומה שלו רק אחרי הרבה מאד זמן, אם בכלל. זמן ארוך יותר מאשר אישה שנפגעת. בהיעדר שפה רגשית ואפשרות לשיתוף, הגבר הישראלי מוצא את עצמו מטופל לא במערכת בריאות הנפש, כי אם בשירות בתי הסוהר ובשירות המבחן, במרכזי גמילה מסמים ואלכוהול, במשרד הביטחון, וכעת גם במרכזים למניעת אלימות במשפחה. לפי ויקיפדיה, בבתי הסוהר בישראל  כלואים 220 נשים ו-12,000 גברים. בנוסף, בגלל חוסר הטיפול במצב הרגשי, פי 5 בנים מקבלים ריטאלין מבנות בכיתה ג'. גברים נפגעים גם בשירות הצבאי: משרד הביטחון מדווח על 5,000 פגועי הלם קרב מתוך 50,000 נחשפים ללחימה. זהו נתון חסר לפי אשמן. מבחינתו מספרם של נפגעי הלם הקרב גבוה יותר, ומי שמוכר הוא רק מי שכבר אין לו אפשרות אחרת, ולא מצליח להישאר 'אפור, עקשן ושותק'.

אשמן מתייחס גם למרכיב הביולוגי של ההסללה הגברית: בזמן סטרס, גברים ונשיםמפרישים אדרנלין וקורטיזול.  על מנת להירגע, זקוקים בני אדם להפרשת הורמון אוקסיטוצין. אך גברים דוחים התנהגויות המסייעות להפרשת הורמון זה. מבחינת אשמן, גברים זקוקים למגע לא אלים, לחיבוק. הוא טוען כי חיבוק של מעל 15 שניות גורם להפרשת אוקסיטוצין.

אשמן מסכם את הרצאתו באמירה מתוך שיר לוחמים סיני: 'החזק בגבריות אך שמור על הנשיות וייפתחו בפניך שערי העולם'. מישהי מעירה מהקהל שזה לא עניין נשי – להרגיש, מסמנת את ההסללה עליה מדבר אשמן ושכמעט בלתי אפשרי לגבור עליה.

בהמשך להרצאה של אשמן, מתדיינת ד"ר שרון זיו-ביימן.

זיו-ביימן רואה את ההרצאה של אשמן כמתייחסת לטיפול בהקשר תרבותי, ומתוך כך מגלה רגישות התייחסותית לטיפול. הנפש מושפעת לא רק ממצב אנדוגני וביולוגי, וגם לא רק מבית הגידול הפרטי של האדם, אלא מהחברה ומהתרבות. גבריות בקליניקה מאופיינת על ידי התקפה על תלות וקושי בשיום רגשות באופן שהוא חברתי. היא רואה בצורך להתמודד עם ההתקפה על תלות באוצר מילים רגשי שהוא מטאפורה לאוקסיטוצין – חיבוק והכלה נפשית.

לצד זה זיו-ביימן מצביעה על מספר מלכודות בתפיסתו של אשמן: המלכודת הראשונה היא כמעט בלתי ניתנת לעיקוף – כאשר מנסים לדבר על משהו יוצרים סכימה (לדוגמא: אפור, עקשן ושותק). הסכימה הזאת גורמת להכללה ולהיקבעות. הגבריות נהיית מוגדרת על ידי אשמן בעודו מנסה לשבור את הסכימה הגברית. הדבר הזה קורה גם באמרה של שיר הלוחמים הסיני. בכיוון יותר רדיקלי התייחסותי, ניתן להתייחס לתיאוריה הקווירית למשל, ככזו השוברת את הדיכוטומיה. אשמן עדיין נשאר בקטגוריות מסוימות של מהי הגבריות, באופן שעלול לחזק דווקא את הקטגוריזציה. זהו פרדוקס אינהרנטי בחשיבה תיאורטית וביצירת סכימות, שאין אפשרות להשתחרר ממנו.

המלכודת הזאת מזכירה לזיו-ביימן את המלכודת אליה נכנסה ננסי צ'ודורו: צ'ודורו ספגה ביקורות הן מהתיאוריה ההתייחסותית, שטענה כי היא מייחסת יותר מדי למולד, אך גם מתיאורטיקנים שגורסים שהיא מניחה הנחות מהותניות ביחס לגבריות ולנשיות, ובכך מחמיצה את התפקיד התרבותי של מגדר. בספרה שיצא ב-1978, "Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender", טענה צ'ודורו שהיחסים המגדריים מעוצבים על ידי הסוציולוגי וששינויים במבנה הסוציולוגי ייצרו תפקוד משפחתי חדש. בספרה מ-1981, "Feminism and Psychoanalytic Theory", היא מתארת כיצד המעבר האדיפלי אצל הבן מחייב אותו לטרנספורמציה מאהבה פרה-אדיפאלית למינית אל מול האם. כך או כך, הוא תלוי בגורם האימהי, ומסיבה זו תלות מעוררת בו חרדה. החרדה הזו מקשה עליו לחבר גם בין מיניות לרגש. לעומתו, הבת לומדת לחלק את ההשקעה הליבידינלית שלה טוב יותר. בתפיסה הזאת צ'ודורו בעצם רואה את המעבר האדיפאלי מדיאדה לטריאדה כמעבר מהותני חוצה תרבויות. כנגד צ'ודורו ואחרים, ג'סיקה בנג'מין טענה שכדי לפתח מנעד מלא של ביטוי רגשי, מספיק המרחב הפנימי של הורה אחד באשר הוא (לרוב האם). אם האם יודעת לנוע בין הפונקציות השונות של ההורות, אין צורך בטריאדה אדיפאלית ממשית.

זיו-ביימן מצביעה, אם כן, על הקושי האינהרנטי ביצירת תיאוריה ועל השיוט הפרדוקסאלי בין מהותנות סוגרת של מילים וקטגוריות, לבין שיום והכלה של תופעה נפשית בתוך תיאוריה. אך מעבר לכך, הסקירה הקצרה הזו שלה, הנוגעת לתיאוריות של צ'ודורו ובנג'מין כדוגמא, נותנת טעימה מרקע תיאורטי חשוב בתחום הזה של התפתחות הג'נדר והשוני בין המינים. בכך היא מרחיבה את המבט שנותן אשמן לנושא זה.

מלכודת נוספת עליה מתעכבת זיו-ביימן, אליה עלול ליפול טיפול מהסוג של אשמן, גם היא מגיעה מתוך העמדה ההתייחסותית: אשמן עובד מול המטופלים שלו, כאשר הוא מגיע מתרבות טיפולית וחמוש בשפה פסיכולוגית המזהה את הצורך בשיום רגשות וביכולת להכיר בתלות, כערך. אך האם הוא נותן די כבוד ומקום להגנות של מטופליו? לשונות שלהם? האין הוא מעמיד את השפה הפסיכולוגית כטובה יותר מזו המסורתית הגברית? מתוך עמדה פסיכואנליטית קלאסית, אין בכך כל בעיה. למשל, העמדות של ביון ושל ויניקוט לגבי החזקה, הכלה ותקשורת, מניחות תיאור של התפתחות נפשית כהנחה אוניברסאלית. אולם, כאשר החשיבה היא מתוך מסגרת התייחסותית, זיו-ביימן מבקשת לתת את הדעת על סולם הערכים עמו מגיע המטפל אל מול סולם הערכים השונה של עולמו של המטופל.

זיו-ביימן שואלת: באיזו מידה בטיפול בגברים מהסוג שאשמן מתאר, נכון להיכנס לפוזיציה של חשיבות של מנטליזציה ודיבור? האם נכון לאתגר את ההגנות באופן מודע ואקטיבי, או שיש ללכת כמו בשדה מוקשים? שאלה קיצונית עוד יותר יכולה להיות – האם מדובר בהגנות או בהתמודדות מסוג אחר? אלך צעד נוסף ואשאל – מדוע עדיפה 'השתפכות רגשית' על 'התפרצות זעם'? הרי גם הערך שניתן להתנהגויות כאלה הוא תלוי תפיסה תרבותית. זיו-ביימן מזהירה מזלזול מתנשא בפחד של מטופלים מתלות, וקוראת להיזהר שלא להציף או ליצור תחושה מאיימת. היא מציעה להיות קשובים למוסיקליות הרגשית של המטופל המסוים, לתת קשב לאיזור הנוחות הרגשית שלו. מבחינתה, מול כל מטופל עולה השאלה באיזה אופן נוח לו לדבר על עצמו. היא מציגה אפשרות שדווקא דיבור מאד רגשי עלול לא לדייק מטופלים מסוימים, ואפילו להרחיק אותם מעצמם. היא מציעה לתת כבוד גם לאפור העיקש השותק.

רשימת מקורות

ויטגנשטיין, ל., (1921), מאמר לוגי פילוסופי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

ויניקוט, ד.ו., (1971), משחק ומציאות, בתרגום: יוסי מילוא, תל אביב: עם עובד, 1995.

ליטל, מ., (2005), חרדות פסיכוטיות והכלה, תל אביב: תולעת ספרים.

Bergstein, A., (2015), "Attacks on Linking or a Drive to Communicate? Tolerating the Paradox", The Pyschoanalytic Quarterly 84(4): 921-942.

Bion, W.R., (1962), Learning from Experience, Jason Aronson.

Breuer, J., & S. Freud, (1895), "Studies on Hysteria", The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Vol I, London: Hogarth Press.

Chodorow N.J., (1978), The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender, Berkeley: University of California Press.

Chodorow, N.J. (1981), Feminism and Psychoanalytic Theory, New Haven: Yale University Press.

Winnicott, D.W., (1974), Fear of Breakdown, Int. R. Psycho-Anal. 1:103-107.

תגובות (1)
  1. אילנה לאור says:

    הי

    מופיע עם שורות קופצות-מאד לא ידידותי-חבל.

    אילנה

    From: הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית [mailto:noreply@relational-forum.org.il]
    Sent: Sunday, April 14, 2019 10:05 AM
    To: ilanala@netvision.net.il
    Subject: [הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית] הגבר כסובייקט פגיע – סקירת ערב בהשתתפות תמיר אשמן וד"ר שרון זיו-ביימן

    ד"ר רוני כרמלי

    דרום תל-אביב, גבול יפו. בבניין התעשייתי מתאסף קהל של אנשי מקצוע. מעלית המשא החורקת מתקשה לפתוח את דלתה לקומת ההרצאה. כשאני נחלצת לבסוף, מלווה בחברה, אני נכנסת לחלל נעים, חמים, מציע הזנה. האם הכניסה הזאת מבשרת על תוכן ההרצאות שאשמע – על הגבר הישראלי המחוספס והלא-נגיש, המחביא בתוכו רוך, נועם והזמנה לקשר?

    מנחה הערב, ד"ר אודי חן, מציג את המרצה שלנו – תמיר אשמן, עו"ס, מנהל פורום ללימודי גברים, בעל היסטוריה עשירה בליווי קבוצות של גברים אלימים במקלטים לנשים מוכות, מעורב בפרויקטים שונים בעניין במשרד החינוך.

    אשמן מדבר על הגבריות הישראלית הפצועה כמקום שקשה לנשום בו, מקום שקשה לגדול בו. בהרצאתו הוא משלב מבט אישי, אוטוביוגרפי, כמי שנולד זכר וחווה את האיסורים החברתי והמשפחתי על גילויים של פגיעות וקושי. בתור הגבר הראשון ששולב במרכז גליקמן, מקלט לנשים מוכות, אשמן מדבר על ההתמודדות שלו כמסומן לתפקיד האובייקט הפוגע, האלים. מתוך מקום ייחודי זה, הוא הקים לפני 23 שנה מעגל ניסיוני לגברים אלימים.

    גברים הם אוכלוסייה עם הגנות קונקרטיות, נוקשות, של ביטוי בפעולה, אומר אשמן. הוא מייחס את זה להסללה מגדרית שגברים עוברים מרגע לידתם. כדוגמה לכך הוא מצטט את "שיר הרעות" של חיים גורי: "הרעות נשאנוך בלי מילים / אפורה עקשנית ושותקת". מבחינתו, זהו הציווי של ההסללה המגדרית הגברית: היה אפור, עקשן ושותק. ביטוי רגשי וחריגה מציווי זה מלווים במנגנון של ביוש. מתוך כך מאתגר מאד להנגיש לעולם הגברי את שפת הפגיעות ואת שפת הרגש, שפות הכרוכות מבחינת הגברים ברגש בושה חריף. הפמיניזם מדבר על דיכוי נשים בשל ההסללה המגדרית, אך אשמן מתמקד בכך שישנו גם דיכוי של הגבר, הנובע מאותה הסללה ממש. את הטראומה שלו אין לו אפשרות לעבד רגשית, עליו לשאת אותה בשתיקה. התוצאה היא גלישה של החומרים שאינם מוכלים לכדי התפרצויות אלימות של גברים.

    אני מוצאת את עצמי מהרהרת במקבילה הנשית לאותו ציווי, "תהיי יפה ותשתקי". ראשית, למרות הדימוי שלפיו לנשים מותר להביע רגשות באופן חופשי, קושי לגעת בכאב ובאמת רגשית הינו אוניברסאלי. אשמן מציין כי אין מין חזק ומין חלש. כולנו במין החלש, כפי שכולנו בוכים באופן טבעי בלידה. תינוק זכר לא בוכה פחות עם הגיעו לעולם. בכל זאת אשמן מניח שלנשים יש שפה רגשית עשירה יותר, שמתפתחת מתוך כך שהן מוזמנות יותר לבטא חוויות לא מתומללות ולחפש הכלה. האם זה אמנם כך?

    גם אם הפתרונות של נשים לחוסר הכלה שלהן הוא אחר מזה של גברים, מתוך סיבות ביולוגיות ומגדריות, הרעיון הזה של אשמן מעורר בי שאלה: הפסיכואנליזה, שהתחילה מ"מחקרים בהיסטריה" (פרויד וברויאר, 1895), התמקדה בפתרונות נשיים לטראומה לא מוכלת, היסטריה. הקושי להכיל רגשות ורסיסי חוויה, והביטוי של החלקים הלא מוכלים בסימפטום, הוא לא רק אוניברסאלי, אלא גם לעולם לא ניתן למיגור מוחלט. בהמשך ההרצאה אשמן דווקא משווה את האלימות הגברית לפגיעה עצמית אצל נערות. במובן הזה הוא נותן מקום לקושי בתמלול רגשי גם אצל נשים צעירות.

    אשמן מדבר על הנזק המרכזי של ההסללה הגברית כהתקפה על צורכי התלות. הוא מתאר את הקושי של גברים להודות בחוסר האונים שלהם ובצורך בזולת, מתוך הציווי שיתמודדו עם רגשותיהם בכוחות עצמם. הקושי בדיבור רגשי אינו מוגבל לרגשות שליליים, פחד וכאב, אלא כולל גם תחושות חיוביות יותר, כמו הבעת זיקה לאחר. באמירה הזאת אשמן למעשה מתנגד לתיאוריות פסיכואנליטיות הרואות דווקא במה שהוא מכנה 'גאוותנות לא מולדת' שלב התפתחותי ראשוני של התינוק – שלב אומניפוטנטי שבו התינוק אינו מכיר בזולת ובצורך בו (למשל: ויניקוט,1971). במידה מסוימת ניתן לחשוב על אשמן כמי שאוחז בתפיסה קלייניאנית יותר, הרואה יחסי אובייקט כבר מתחילת ההתפתחות, כאשר התינוק הזכר נדרש להכחיש את הזדקקותו כבר מראשית חייו. מבחינתו התינוק בא לעולם עם חיפוש אחר קשר ותלות בזולת. הצורך הראשוני הזה מותקף על ידי הסביבה כבר מן הרגע הראשון, במקרה של תינוק זכר.

    אך האם הצורך בתלות מותקף, או אולי הבעת התלות היא זו המותקפת? אשמן מתמקד בחציו השני של המשפט מתוך "שיר הרעות" – 'אפורה, עקשנית ושותקת.' אני מתעכבת על החצי הראשון: 'הרעות, נשאנוך בלי מילים.' המשפט הזה, שאשמן בוחר כמייצג את ההסללה הגברית, מספר כי על הגבר לשתוק את התלות שלו אך לא להכחישה – לשתוק את הצורך שלו בקשר עם הזולת, את הרעות.

    בני אדם הם יצורים תלויים (האין כל היצורים כאלה במידה כזו או אחרת? בני האדם בוודאי במידה רבה). אך כמו התינוק האומניפוטנטי, גם האדם הבוגר יכול להכחיש את צורכי התלות שלו. ההתקפה האלימה של גברים (וגם של נשים) על הזולת, היא בדיוק ביטוי של התלות הזאת: למעשה ניתן לראות בה השלכה פאתולוגית של רסיסי בטא לצורך תקשורת (ביון, 1962). זוהי למעשה ההתקפה על הצורך לחבר, שהינה באופן פרדוקסאלי בדיוק הבעת הרצון לחבר (Bergstein, 2015).

    בהקשר הזה, אשמן מדבר על הגבר שמתאמן לא לשתף ברגשותיו, אך זקוק רק לניצוץ על מנת להצית את המתח הנפשי בו הוא שרוי. על מנת לעשות זאת, הגבר האלים מחפיץ את הקורבנות שלו – מתוך התקף הזעם הוא הופך את הזולת לאובייקט ו-'מתרוקן עליו', בלשונו של אשמן. אין לו דרך להתקרב לזולת מבלי לתקוף אותו. אין לו שפת תקשורת חליפית.

    התהליך הנפשי שמנסה אשמן להעביר את המטופלים הגברים שלו הוא לעודד אותם לתת אמון תוך הסתכנות, לשתף ולחשוף את רגשותיהם בסביבה שנותנת להם הקשבה אמפתית ותיקוף לחווייתם. כאשר התהליך הזה קורה נשבר המעגל שהתוקף נמצא בו – מעגל שבו כל שיתוף רגשי שלו זוכה לביוש, השפלה ותקיפה – האמון ותחושת הקרבה מתעצמים ומתאפשר שיתוף נוסף. .

    אשמן מייחס את הקושי להכיר בצורכי התלות להסללה ולפסיכולוגיה של ציוויים חברתיים. אך בכך נראה כי הוא דוחה לא רק את החשיבה התיאורטית, כי התינוק אינו נולד עם ציפייה לאובייקט. הוא אף דוחה את החשיבה כי רסיסי רגשות ותחושות, חלקיקי בטא, זקוקים למאמץ מיוחד על מנת לעבור הכלה ועיבוד לכדי מחשבה. מבחינתו של אשמן, ברירת המחדל היא ברירת המחדל שהוא מייחס לסיפור של התינוקת הבת – תחושותיה מקבלות מענה, הכלה ועיבוד, ומגיעות לכדי שפה ותקשורת. בתגובה לשאלה מהקהל, אשמן טוען כי נשים מתאמנות על שפה הרבה יותר מגברים, ולפיכך גבולות עולמן הרגשי מתרחבים, בבחינת: "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי"" (הוא מצטט את ויטגנשטיין, 1921).

    התחושה היא כי אשמן רואה בגברים מועדים יותר שלא לקבל מענה והכלה, החזקה ומראתיות. אם יש הסללה מיוחדת לגברים, הרי שהשונות בינה לבין כשלים כלליים בהכלה הורית דורשת הבהרה. באופן דומה אשמן אומר כי גברים מגלים חרדה מהתפרקות אם יאפשרו לביטוי רגשי לקבל מקום. הוא טוען כי ההצפה הרגשית של גברים היא כזו המעוררת בהם פחד מהתפרקות. אני מוצאת את עצמי מהרהרת במרגרט ליטל (2005) בפרט ובחרדה מהתפרקות לוויניקוט (1974) בכלל – זוהי אולי חרדה אוניברסאלית, אך ודאי אחת שניתן למצוא בשני המינים. האם אשמן סבור כי ההסללה הגברית באמת גורמת לגברים להיות מועדים יותר לחרדות מסוג זה?

    טראומה היא מילה חוזרת בהרצאה של אשמן. הוא יוצא מתוך תיאוריית הטראומה של ג'ודית הרמן. לדידו, האלימות הגברית וההתנהגות הגברית אינן קשורות רק לתחושות מולדות, שנדחות על ידי הסביבה, אלא גם לטראומות וזוועות שמסרבות להיקבר ונעדרות שפה רגשית להבעתן. בשלב זה של ההרצאה עובר אשמן להצגת נתונים:

    עד גיל 14 כמות הנפגעים מינית זהה בין בנים לבנות, אומר אשמן. אולם, הגבר שעטף את עצמו בשריון גברי סטריאוטיפי ונוקשה יספר על הטראומה שלו רק אחרי הרבה מאד זמן, אם בכלל. זמן ארוך יותר מאשר אישה שנפגעת. בהיעדר שפה רגשית ואפשרות לשיתוף, הגבר הישראלי מוצא את עצמו מטופל לא במערכת בריאות הנפש, כי אם בשירות בתי הסוהר ובשירות המבחן, במרכזי גמילה מסמים ואלכוהול, במשרד הביטחון, וכעת גם במרכזים למניעת אלימות במשפחה. לפי ויקיפדיה, בבתי הסוהר בישראל כלואים 220 נשים ו-12,000 גברים. בנוסף, בגלל חוסר הטיפול במצב הרגשי, פי 5 בנים מקבלים ריטאלין מבנות בכיתה ג'. גברים נפגעים גם בשירות הצבאי: משרד הביטחון מדווח על 5,000 פגועי הלם קרב מתוך 50,000 נחשפים ללחימה. זהו נתון חסר לפי אשמן. מבחינתו מספרם של נפגעי הלם הקרב גבוה יותר, ומי שמוכר הוא רק מי שכבר אין לו אפשרות אחרת, ולא מצליח להישאר 'אפור, עקשן ושותק'.

    אשמן מתייחס גם למרכיב הביולוגי של ההסללה הגברית: בזמן סטרס, גברים ונשיםמפרישים אדרנלין וקורטיזול. על מנת להירגע, זקוקים בני אדם להפרשת הורמון אוקסיטוצין. אך גברים דוחים התנהגויות המסייעות להפרשת הורמון זה. מבחינת אשמן, גברים זקוקים למגע לא אלים, לחיבוק. הוא טוען כי חיבוק של מעל 15 שניות גורם להפרשת אוקסיטוצין.

    אשמן מסכם את הרצאתו באמירה מתוך שיר לוחמים סיני: 'החזק בגבריות אך שמור על הנשיות וייפתחו בפניך שערי העולם'. מישהי מעירה מהקהל שזה לא עניין נשי – להרגיש, מסמנת את ההסללה עליה מדבר אשמן ושכמעט בלתי אפשרי לגבור עליה.

    בהמשך להרצאה של אשמן, מתדיינת ד"ר שרון זיו-ביימן.

    זיו-ביימן רואה את ההרצאה של אשמן כמתייחסת לטיפול בהקשר תרבותי, ומתוך כך מגלה רגישות התייחסותית לטיפול. הנפש מושפעת לא רק ממצב אנדוגני וביולוגי, וגם לא רק מבית הגידול הפרטי של האדם, אלא מהחברה ומהתרבות. גבריות בקליניקה מאופיינת על ידי התקפה על תלות וקושי בשיום רגשות באופן שהוא חברתי. היא רואה בצורך להתמודד עם ההתקפה על תלות באוצר מילים רגשי שהוא מטאפורה לאוקסיטוצין – חיבוק והכלה נפשית.

    לצד זה זיו-ביימן מצביעה על מספר מלכודות בתפיסתו של אשמן: המלכודת הראשונה היא כמעט בלתי ניתנת לעיקוף – כאשר מנסים לדבר על משהו יוצרים סכימה (לדוגמא: אפור, עקשן ושותק). הסכימה הזאת גורמת להכללה ולהיקבעות. הגבריות נהיית מוגדרת על ידי אשמן בעודו מנסה לשבור את הסכימה הגברית. הדבר הזה קורה גם באמרה של שיר הלוחמים הסיני. בכיוון יותר רדיקלי התייחסותי, ניתן להתייחס לתיאוריה הקווירית למשל, ככזו השוברת את הדיכוטומיה. אשמן עדיין נשאר בקטגוריות מסוימות של מהי הגבריות, באופן שעלול לחזק דווקא את הקטגוריזציה. זהו פרדוקס אינהרנטי בחשיבה תיאורטית וביצירת סכימות, שאין אפשרות להשתחרר ממנו.

    המלכודת הזאת מזכירה לזיו-ביימן את המלכודת אליה נכנסה ננסי צ'ודורו: צ'ודורו ספגה ביקורות הן מהתיאוריה ההתייחסותית, שטענה כי היא מייחסת יותר מדי למולד, אך גם מתיאורטיקנים שגורסים שהיא מניחה הנחות מהותניות ביחס לגבריות ולנשיות, ובכך מחמיצה את התפקיד התרבותי של מגדר. בספרה שיצא ב-1978, "Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender", טענה צ'ודורו שהיחסים המגדריים מעוצבים על ידי הסוציולוגי וששינויים במבנה הסוציולוגי ייצרו תפקוד משפחתי חדש. בספרה מ-1981, "Feminism and Psychoanalytic Theory", היא מתארת כיצד המעבר האדיפלי אצל הבן מחייב אותו לטרנספורמציה מאהבה פרה-אדיפאלית למינית אל מול האם. כך או כך, הוא תלוי בגורם האימהי, ומסיבה זו תלות מעוררת בו חרדה. החרדה הזו מקשה עליו לחבר גם בין מיניות לרגש. לעומתו, הבת לומדת לחלק את ההשקעה הליבידינלית שלה טוב יותר. בתפיסה הזאת צ'ודורו בעצם רואה את המעבר האדיפאלי מדיאדה לטריאדה כמעבר מהותני חוצה תרבויות. כנגד צ'ודורו ואחרים, ג'סיקה בנג'מין טענה שכדי לפתח מנעד מלא של ביטוי רגשי, מספיק המרחב הפנימי של הורה אחד באשר הוא (לרוב האם). אם האם יודעת לנוע בין הפונקציות השונות של ההורות, אין צורך בטריאדה אדיפאלית ממשית.

    זיו-ביימן מצביעה, אם כן, על הקושי האינהרנטי ביצירת תיאוריה ועל השיוט הפרדוקסאלי בין מהותנות סוגרת של מילים וקטגוריות, לבין שיום והכלה של תופעה נפשית בתוך תיאוריה. אך מעבר לכך, הסקירה הקצרה הזו שלה, הנוגעת לתיאוריות של צ'ודורו ובנג'מין כדוגמא, נותנת טעימה מרקע תיאורטי חשוב בתחום הזה של התפתחות הג'נדר והשוני בין המינים. בכך היא מרחיבה את המבט שנותן אשמן לנושא זה.

    מלכודת נוספת עליה מתעכבת זיו-ביימן, אליה עלול ליפול טיפול מהסוג של אשמן, גם היא מגיעה מתוך העמדה ההתייחסותית: אשמן עובד מול המטופלים שלו, כאשר הוא מגיע מתרבות טיפולית וחמוש בשפה פסיכולוגית המזהה את הצורך בשיום רגשות וביכולת להכיר בתלות, כערך. אך האם הוא נותן די כבוד ומקום להגנות של מטופליו? לשונות שלהם? האין הוא מעמיד את השפה הפסיכולוגית כטובה יותר מזו המסורתית הגברית? מתוך עמדה פסיכואנליטית קלאסית, אין בכך כל בעיה. למשל, העמדות של ביון ושל ויניקוט לגבי החזקה, הכלה ותקשורת, מניחות תיאור של התפתחות נפשית כהנחה אוניברסאלית. אולם, כאשר החשיבה היא מתוך מסגרת התייחסותית, זיו-ביימן מבקשת לתת את הדעת על סולם הערכים עמו מגיע המטפל אל מול סולם הערכים השונה של עולמו של המטופל.

    זיו-ביימן שואלת: באיזו מידה בטיפול בגברים מהסוג שאשמן מתאר, נכון להיכנס לפוזיציה של חשיבות של מנטליזציה ודיבור? האם נכון לאתגר את ההגנות באופן מודע ואקטיבי, או שיש ללכת כמו בשדה מוקשים? שאלה קיצונית עוד יותר יכולה להיות – האם מדובר בהגנות או בהתמודדות מסוג אחר? אלך צעד נוסף ואשאל – מדוע עדיפה 'השתפכות רגשית' על 'התפרצות זעם'? הרי גם הערך שניתן להתנהגויות כאלה הוא תלוי תפיסה תרבותית. זיו-ביימן מזהירה מזלזול מתנשא בפחד של מטופלים מתלות, וקוראת להיזהר שלא להציף או ליצור תחושה מאיימת. היא מציעה להיות קשובים למוסיקליות הרגשית של המטופל המסוים, לתת קשב לאיזור הנוחות הרגשית שלו. מבחינתה, מול כל מטופל עולה השאלה באיזה אופן נוח לו לדבר על עצמו. היא מציגה אפשרות שדווקא דיבור מאד רגשי עלול לא לדייק מטופלים מסוימים, ואפילו להרחיק אותם מעצמם. היא מציעה לתת כבוד גם לאפור העיקש השותק.

    רשימת מקורות

    ויטגנשטיין, ל., (1921), מאמר לוגי פילוסופי, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1994.

    ויניקוט, ד.ו., (1971), משחק ומציאות, בתרגום: יוסי מילוא, תל אביב: עם עובד, 1995.

    ליטל, מ., (2005), חרדות פסיכוטיות והכלה, תל אביב: תולעת ספרים.

    Bergstein, A., (2015), "Attacks on Linking or a Drive to Communicate? Tolerating the Paradox", The Pyschoanalytic Quarterly 84(4): 921-942.

    Bion, W.R., (1962), Learning from Experience, Jason Aronson.

    Breuer, J., & S. Freud, (1895), "Studies on Hysteria", The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Vol I, London: Hogarth Press.

    Chodorow N.J., (1978), The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender, Berkeley: University of California Press.

    Chodorow, N.J. (1981), Feminism and Psychoanalytic Theory, New Haven: Yale University Press.

    Winnicott, D.W., (1974), Fear of Breakdown, Int. R. Psycho-Anal. 1:103-107.


    Reply to this email directly or view it on הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית.

    < https://u2543515.ct.sendgrid.net/wf/open?upn=5VFkz8AU2KzixvkrcthbP-2Bx-2B5PSTe2ZoFDz80hF5uObM4So4KUW8W5K8lLENLzUW9Rz6tv8JtP2AtAsow1nb-2BAEELuoC-2F-2Bhy7pzZ4MD4XfNX-2FwJIKZ1-2BIQVLg5mlu8UEK57vsiFI-2FM9h2nnVcQ7Ok0tiZmvF9vHFH6cFzOpq-2FVX24SVzII68UK-2BNWcup8iLIjYE4hfk713nCh4RHuBavNG-2FmoPI5YvcaBFWav-2BJyF5LVkQFRrlfPbO2Ulq8m2YQ2i14mKwGFKyJhmwUdoUh6YA-3D-3D>

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.