אני יודעת מה עשיתי בקיץ האחרון..? כנראה שעדין לא..

התפרסם על-ידי הנהלת האתר בתוך מאמרים וסקירות ספרות | 0 תגובות

מאת אורן סול וניבה שושן שוורצגלס

כשהמרחב המוגן נכנס למרחב הפוטנציאלי וכשהמרחב הפוטנציאלי מצטמצם למרחב מוגן

רשמים מקבוצת דיאלוג של מטפלים בשעת מלחמה

הרשימה הבאה נכתבה בשלהי קיץ 2014 עם סיום מבצע "צוק איתן" ולצערנו מאז שנכתבה היא עודנה רלוונטית וניתן להוסיף עליה מחשבות ותהיות באשר למורכבות ההולכת וגדלה במציאות החיצונית והפנימית שלנו. בקיץ 2014 חווינו מתקפה על המרחב המציאותי והפנימי, כאשר נפלו טילים במקומות בהם אנו נוהגים לחיות את חיינו. כאשר יצאנו מהבית, למרחב אחר, עלתה מייד השאלה איפה מצוי המרחב המוגן הקרוב ביותר, או לכל הפחות השאלה האם אני מרגישה מספיק בטוחה כדי להישאר במרחב פתוח. בהדרגה וככל שהתמשך זמן הלחימה חשנו הצטמצמות למרחבים קרובים ומוכרים, חשש להתרחק. בצד השאלות הקונקרטיות התרחשה מתקפה עמוקה על מרחבים נפשיים בטוחים ומרחבים פוטנציאלים; האם אנו יכולים להמשיך לקיים תהליכי מנטליזציה וחשיבה תחת איום קיומי? כך למשל, מצאנו את עצמנו לא פעם להוטות באמירות ומחשבות כמו "להביס אותם"  או "הם לא בני אדם.." אמירות שכללו פיצולים ל"טובים" ו"רעים" ולא אפיינו את הלך החשיבה שלנו בימים אחרים.

שאלות אלו נכחו גם בתוך חדר הטיפולים. אזעקות וקריאה להיכנס למרחב מוגן התרחשו גם בתוך השעה הטיפולית. האם כשיש אזעקה אנו מצליחים להישאר עם ועבור המטופל? אנו מצאנו את עצמנו חושבות על הילדים  שלנו, ההורים שלנו, כך שהיכולת להישאר פונקציה טיפולית , לשמור על מרחב לעיבוד, לחלימה ולהשתתפות עבור המטופל, אותגרה. מתוך שאלות אלו עלה צורך של האני האישי והאני המקצועי, לדבר, לעבד, להבין מה עברנו ומה אנו עוברים. הזדמנות לשיח שיאפשר עיבוד שכזה הזדמנה במפגש של קהילת המטפלים ההתיחסותיים. היה זה מפגש ראשון מסוגו, שהתקיים בעקבות המלחמה וכלל את המטפלים ההתייחסותיים לדורותיהם, בהנחיית ד"ר רוני באט וד"ר אבי נוטקביץ.

שאלת ההיעדר והנוכחות ריחפה כבר בתחילת המפגש;בצד תחושה של מספר משתתפים קטן יחסית עלו אי נוחות ואמביוולנציה גם בקרב המשתתפים הנוכחים. המפגש התקיים זמן קצר לאחר סיום הלחימה ומדהים היה לגלות בתוכנו את הפער בין הרצון לשיתוף ודיבור בזמן המלחמה, ובין הרצון לחזור לשגרה ובעיקר לשכוח את מה שהיה, עם סיום הלחימה.

לאחר הפתיחה והכניסה הכמעט מאולצות לאווירה ומרחב המפגש עלו תכנים אשר שפכו אור על הקושי ההתחלתי. אחת המחשבות המרכזיות והבולטות שעלתה בעיקר בקרב אנשי המקצועי הוותיקים היתה סביב  תחושה שזו הייתה "מלחמה אחרת!"  מלחמה שונה מן המלחמות הקודמות. עלתה תחושה חזקה כי נשברו כל הסכימות המוכרות לנו לגבי מלחמה, נשברו הסכימות המוכרות לנו לגבי היכרותנו עם האויבים שלנו ויכולתנו להכיר בהם, נשברו הסכימות המוכרות לנו לגבי יחסינו עם שכנינו ערביי הארץ, נשברו הסכימות המוכרות לנו לגבי יחסים בין שמאל לימין במדינה שלנו ובפן התוך אישי, נסדקה זהותנו הפוליטית-חברתית..

השבר המאפיין מצבים של איום קיומי התרגש עלינו מבלי משים וכל מה שרצינו, כפי הנראה, היה לחזור למוכר והבטוח, לחזור ל"מרחב המוגן" כפי שאנו מכירים אותו. קולות נוספים דיברו על זעם וכעס, תחושה של היעדר "אב" ומנהיגות המותירה אותנו מבודדים. לבסוף, לא ניתן היה להתחמק מן החרדה לגבי העתיד ושאלות מטרידות ביחס לעתיד ילדינו וילדי ילדינו, הכוללות גם ספק בביטחון הבסיסי ביחס לקיום המדינה.

כמטפלות התייחסותיות אנו מאמינות בהדדיות ביחסים תוך הבחנה מסימטריה. יחד עם זאת, במצב בו מצאנו את עצמנו נתונות יחד עם המטופלים תחת אותן המתקפות, אותגרו גבולותינו האישיים והמקצועיים. התחושה היתה שאנו "באותה הסירה" עם המטופל, גם קונקרטית במרחב המוגן מחוץ לחדר הטיפול, ללא המרחק המוכר של נפרדות בחוויות.

במפגש נידונו חלק מהחוויות והתופעות שמצב דברים זה זימן לכולנו:

  • חשיפה עצמית שאמורה להתרחש על פי צרכיו של המטופל התקיימה ללא מרחב בחירה. למשל, במצב בו בן של המטפלת התקשר בעת אזעקה. כאדם וכאם היא ענתה לטלפון, בנוכחות המטופלת. נהוג להתייחס להכרה הדדית בה האחר מוכר כסובייקט עם צרכים נפרדים כהישג התפתחותי. במקרה זה בו הונכחה המטפלת כסובייקט, תהליך ההבשלה הואץ ואף אולץ.
  • כשעולים רגשות פחד וחרדה בהם נתונים הן המטפל והן המטופל, נשאל מי מביא קודם את החרדה לחדר; ייתכן שהרגשות עמם באנו לא היו מוכלים דיים ויש להכיר בהשלכותיה של ההשפעה ההדדית של מטפל ומטופל זה על זה. וויסות הדדי מעניין נוצר במצב בו מטופל שמנותק מהמציאות שבחוץ ועסוק בעולמו הפנימי עוזר למטפל להרחיק את החרדה בה הוא נתון.
  • בתהליך של הכרה הדדית אפשר להכיר בצורך של המטפל להירגע ולהרגיע את מה שקורה במפגש הטיפולי בין שני סובייקטים גם באמצעות המטופל. עם זאת, כאשר אנו לכודים עם המטופל באותה החוויה יש לחדד את האחריות השונה של המטפל במצבים אלו, למשל באמירה של המטפלת, שבמקום הזה כן נכנסים למרחב מוגן בעת אזעקה, אמירה שמהווה גם ביטוי להחזקה וגם ביטוי לשוני בתפקיד המטפל והמטופל.

מתוך חוויותינו למדנו לראות שגם בעתות קשות בהן המציאות החיצונית המשותפת תחת מתקפה, מתגלים תהליכים בוני קשר בהם מחוזקות ההדדיות ותחושת האותנטיות בקשר הטיפולי כתוצאה מההיכרות הבלתי נמנעת עם המטפל כאדם, היוצרת  מומנטום לפתיחה שונה של אזורים בחוויה של המטופל.

אנו חשות כי המבט על הקיץ האחרון מנסה להיות רטרוספקטיבי, אך לצערנו הופך לממשי גם בזמן כתיבת שורות אלו. אלו ימים של התקוממות עממית פלסטינאית כמו גם הקצנה של גורמים ישראלים, התורמים לערעור הביטחון האישי וערעור כללי יותר שמתחיל להחזיר לנו את תחושות ימי המלחמה. אנו נזכרות ומנסות להיתרם מהתהליך הקבוצתי שהתקיים, מן הקונפליקט בין הצורך לעבד, להתכונן, לייצר סכימות חדשות לבין החשש מהגברת החרדה שתתלווה והרצון הטבעי להכחיש ולחזור לנורמאליות.

כמטפלות התייחסותיות אנו מנסות להחזיק מצבי עצמי מנוגדים אלה ולשמר את היכולת לריבוי מצבי עצמי, מתוך הכרה שאלה עשויים להיות בקונפליקט ברמת הזהות האישית, החברתית והפוליטית והמקצועית שלנו. אנו מנסות להחזיק את הניגודים בין תקווה לבין ייאוש, בין הידברות לבין אלימות, בין אמפטיה והזדהות לבין השנאה הפושה במחוזותינו, ובעיקר הקריסה של הקו המבחין בין הנורמאלי ללא- נורמאלי.

השארת תגובה

כתובת הדואר האלקטרוני שלכם לא תפורסם באתר.